Itamar Orlev (Israel/Germany) was born in Jerusalem. He has published short stories in prominent Israeli literary magazines, such as Moznaim, Massmerim and Mitaam. His script for a play won first prize at the annual Beit Lessin Theatre Open Stage Festival, while his debut novel, Bandit, was awarded the 2015 Sapir Prize for First Novel. He is a graduate of the Scriptwriting Program at Sam Spiegel Film School in Jerusalem and earned a BA in History at Tel Aviv University. He works as an editor and ghostwriter and lives in Berlin with his wife and two sons.



Scene I




The living room in Sara and Joe’s apartment. There’s a photograph of a soldier hanging on the wall, a little crooked. Joe and Sara are sitting at either end of a sofa. Joe, a man in his sixties, blind, unshaven, wearing house clothes, is looking vacantly into space. Sara, a little younger than Joe, also blind, neat and tidy in appearance, is concentrating on a Braille book open on her knees. Every so often, she coughs to clear her throat.


Joe:     Will you stop it?


Sara:    I'm reading, stop bothering me.


Joe:      Reading, are you? … Einstein, no less… reading and then clearing your throat, just to annoy. 


Sara:    I'm not doing it on purpose, you know.  It wouldn't hurt you to read a book once in a while instead of grumbling and moaning all the time. 


Joe:     Moralizing again?  I've finally got rid of my mother and now you've started?


Sara:    Your mother has been dead for over twenty years and I'm not moralizing. 


Joe:      That's exactly what I was saying, for over twenty years you've been moralizing! Sitting there as if you were reading so I'll think you're smart, and clearing your throat to annoy me.


Sara:    I told you I'm not doing it on purpose.  It bothers me too, you know.


Joe:     For some reason, every time you read you start clearing your throat.


Sara:    What exactly are you trying to say by that?  


Joe:     Nothing at all, I was just stating a fact.


Sara:    I can't understand how you manage to drag me into these ridiculous arguments.   Leave me alone, I want to read in peace.


Joe:      Oh, my arguments aren't up to your standard are they?... Read then, read and keep clearing your throat. 


 (a few seconds of silence)


Joe:      Alright now are you?  Throat not bothering you anymore, is it?  All clear just to irritate me even more. 


 (Sara ignores him and, after a while, clears her throat again)


Joe:     And it's back…


Sara:    Will you stop it.  What do you want?


Joe:     I want you to stop bothering me and stop hiding my things. 


Sara:    Which things?


Joe:      Which things you ask?  Are you playing dumb?  My electric shaver for example, I haven't seen it in three days. 


Sara:    Because, instead of putting it back in its place, you left it on the dresser.


Joe:      On the dresser? (he gets up and walks towards the dresser), what are you talking about! If I’d left it on the dresser, I would have found it… (he works his hands over the objects until he finds the electric shaver; he stops to think) Just as I said, you hid it from me. 


Sara:    Don't be ridiculous, I didn't hide it. Three days ago, you went bananas and lashed out at me with another one of your absurd accusations, can't remember which… and left it there.


Joe:      You left it here so that I wouldn't find it and you could tell me this inane story and feel all high and mighty.


Sara:    You're simply becoming a senile grumpy old man. 


Joe:      Senile?  You'd like that, wouldn't you?  That's why you hide my things, so I'll think I'm senile, so I'll just sit around the house like your stupid doll.


Sara:    For God's sake, will you stop this nonsense? 


Joe:     I'll show you senile, I'll show you how you can become senile too.


As he speaks he starts groping objects on the dresser, he clutches a china doll and hurries out to the corridor. 


Sara:    Joseph, What have you done? (She gets up quickly and hurries to the dresser, quickly moving her hands over it)  Where's my doll?  What have you done with it? 


Joe:      (only his voice is heard) You won’t find it (appears in the entrance to the corridor with a beaming smile) or your slippers either.  Now who's senile?


Sara:    (losses her calm completely and grabs the radio transistor on the dresser) And you won’t hear another program in the toilet (she place the transistor under the sofa). 


Joe:     The radio?  You witch, just you wait …


Joe marches decisively towards the book cabinet takes a number of books and disappears through the corridor.  Sara follows him up to the corridor and then goes straight on, takes the chair by the desk and places it at the entrance to the corridor. 


Sara:    Now we'll see how you watch the telly… You blind idiot!


She grabs the little TV on the shelf, and as she walks away toward the desk, the cord comes out of the socket. Meanwhile, Joe comes back to the living room and bumps into the chair Sara moved as she places the TV under the desk.


Joe:      (After almost falling over) You wench , you crazy wench!  You want me to break my head, that's what you want. You want me committed to a hospital so you can have the whole house to yourself.  Just you wait, now I'll take care of all your bloody creams! (He disappears in the corridor again)


Sara is furious, she hurries to the dresser, grabs his electric shaver and sunglasses and shoves them into a draw.  Joe appears only for a second at the entrance to the corridor.


Joe:     Time for the cupboard, wench! Now let's see you find a bra!


Sara:    You're completely insane! You're a blind madman!  How I've managed to put up with you for the last thirty six years, is beyond me.  You'll finish both of us off with a heart attack, that's what you'll do. One day the two of us will be lying on the floor gasping for air, and you'll still be nagging me about my throat.  You mad… lunatic!


While she speaks, she reaches the coat hanger, takes Joe's stick, folds it quickly, and pushes it into one of the table's draws.  She takes a set of keys and throws it across the stage.  She returns to the book shelves and works her hands over it, noticing the books he took.


Sara:    You're a monster, an absolute monster! I borrowed those books from the library. I have to take them back tomorrow. 


Meanwhile Joe returns to the living room, breathless he moves his hands over the coat hanger.


Joe:      My stick?!  Just you wait! I won't be the only one cracking his head. 


He takes Sara's stick folds it up and rolls it under the dresser. They walk forward and bump into each other.       


Joe:     So it's come to this has it?  It's come to blows?


Sara:    My God, do you think I'm as childish as that? (She pushes him anyway and hurries to    the corridor).


Joe:      (waving his hands) What's next? Maybe you'll throw a chair at me, or perhaps stab me to death?  That's what you'd like, to finish me off so you can clear your throat in peace…  This is what we've come to?... Sara?… are you here? Where are you?... Sara?


Sara:    (only her voice is heard) You think you're the only one who can mess with things?  You won’t find anything now!


Joe:     (preparing for battle) Just you wait! I'm on my way.


Joe disappears into the corridor.  There are battle cries and sounds of things smashing on the floor. Joe comes into the living room takes both dressing gowns and disappears in the corridor again. Sara comes out with some folded shirts in her hands and pushes them under the sofa.  She takes the back cushion from Joe's side of the sofa and goes round the table, when suddenly a shattering noise is heard.  She drops the cushion on the floor. 


Sara:    (infuriated) The kitchen?


She rushes back stage, more cries of battle. After a while, they return to the stage breathless and messy, and sit down on the sofa. It's obvious that Joe is surprised by the absence of a cushion behind his back but he says nothing only leans back uncomfortably. They are silent. 


Sara:    Now you'll never know the time.


Joe:     And you'll never wear a bra.


Sara:    You can't leave the house.


Joe:     Well, you can't either. 


They grumble and then are silent again.   


Joe:     Alright then, what now?


Sara:    I don't know.  By now, you've probably forgotten where you hid all my things.


Joe:     And I'm sure you can remember…


Sara:    Really Joe, I don’t have the strength for all this foolishness.


Joe:     And you think I have? 


Sara:    Right, never mind then…




Sara:    You really went too far.


Joe:     Me? You're the one who tried to assassinate me with a chair.


Sara:  I didn't do anything of the sort…




Sara:    Alright, let's stop it. It's become a little tiresome, and there's too much of a mess now. As if it wasn't difficult enough to find things around this house…


 Short silence


Joe:     Shall I put some music on?


Sara:    Alright, go ahead…


Joe looks pleased; he hurries to the CD player presses play and sad classical music begins playing.  They sit there for a few moments listening, when suddenly the doorbell rings. 


Translated from Hebrew by Leanne Raday








איתמר אורלב



מערכה ראשונה




תמונה 1


על הבמה סלון דירתם של רחל ומנחם. על הקיר תלויה קצת במעוקם תמונה בה מצולם חייל. על ספה, מרוחקים זה מזו, יושבים מנחם ורחל. מנחם, גבר בשנות השישים של חייו, עיוור, לא מגולח, לבוש בבגדי בית, בוהה לפנים בעיניים אטומות. ורחל, צעירה מעט ממנחם, גם היא עיוורת, נראית מסודרת ומטופחת, שקועה בספר ברייל הפתוח על בירכיה. מדי פעם היא מכחכחת בגרונה.


מנחם:  אולי תפסיקי!?


רחל: אני קוראת. אל תפריע.


מנחם:  קוראת?. אפשר לחשוב... אינשטיין קוראת ומכחכחת כדי להרגיז.


רחל: אני לא מכחכחת בכוונה. לא היה מזיק אם גם אתה היית קורא במקום לרטון ולהתלונן כל הזמן.


מנחם: שוב את מתחילה להטיף לי? סוף סוף הצלחתי להיפטר מאמא שלי אז את התחלת?


רחל: אמא שלך מתה לפני יותר מעשרים שנה ואני לא מטיפה לך.


מנחם: זה בדיוק מה שאמרתי, כבר עשרים שנה את מטיפה לי מוסר, עושה כאילו את קוראת, שאני אחשוב שאת אינטליגנטית, ומכחכחת בגרון כדי לעצבן אותי.


רחל: אמרתי לך שזה לא בכוונה. זה מציק גם לי.


מנחם: משום מה, כל פעם שאת קוראת, את מתחילה לכחכח.


רחל: ומה בדיוק אתה מנסה להגיד בזה?


מנחם: אני לא מנסה להגיד כלום, אני רק מציין עובדה.


רחל: אני לא מבינה איך אתה מצליח לגרור אותי לוויכוחים המטופשים האלה. תעזוב אותי בשקט, אני רוצה לחזור לקרוא.


מנחם: הם לא לרמה שלך הויכוחים שלי הא?... תקראי, תקראי ותכחכחי קצת בגרון שלך.


(שקט לכמה שניות).


מנחם: פתאום הכול עבר, הגרון לא מציק לך? התנקה לו, הצטלל כדי לעצבן יותר.


(רחל מתעלמת מדבריו, כעבור זמן מה שוב מכחכחת בגרונה)


מנחם: וזה חזר...


רחל: מספיק עם זה. מה אתה רוצה ממני?


מנחם: אני רוצה שתפסיקי לעשות לי דווקא ושתפסיקי להחביא את הדברים שלי.


רחל: איזה דברים אני מחביאה?


מנחם: איזה דברים? מה את מיתממת? את מכונת הגילוח למשל, כבר שלושה ימים אני לא מוצא אותה.


רחל: כי במקום להחזיר אותה למקום, השארת אותה על השידה.


מנחם: על השידה? )הוא קם, צועד לעבר השידה) מה את מקשקשת, אם הייתי משאיר אותה על השידה הייתי מוצא (הוא מעביר במהירות את ידיו על החפצים שעל השידה עד שמגיע למכונת הגילוח. הוא חושב רגע)  בדיוק כמו שאמרתי, את החבאת לי אותה.


רחל: תפסיק לבלבל את המוח, לא החבאתי אותה. לפני שלושה ימים התעצבנת עלי, האשמת אותי... אני אפילו לא זוכרת באיזה מהאשמות שלך האשמת אותי... והשארת אותה שם.


מנחם: אוך, את והקשקושים שלך. השארת אותה כאן כדי שאני לא אמצא אותה, ואז, אחרי שלושה ימים תוכלי להצטדק  ולהאשים אותי.


רחל: אני לא מצטדקת. אתה פשוט הופך להיות רגזן וסנילי.


מנחם: סנילי? את רוצה שאני אהיה סנילי, זאת המטרה שלך. בגלל זה את מחביאה את הדברים שלי, כדי שאני אחשוב שאני סנילי, כדי שאני אשב בבית, כמו הבובה המטומטמת שלך, ולא אפריע לך.


רחל: תספיק לבלבל את המוח...


מנחם:) מתפרץ לדבריה) לבלבל את המוח אה?... תכף אני אראה לך מה זה להיות סנילי, תכף אני אראה לך איך גם את הופכת להיות סנילית


תוך כדי דבריו מנחם מגשש בזעם על השידה, תופס את בובת החרסינה וממהר לצאת אל המסדרון.


רחל: מנחם, מה עשית?  (היא קמה בבהלה, ממהרת אל השידה, מעבירה עליה את ידיה במהירות) איפה הבובה שלי? מה עשית איתה?


מנחם:) רק קולו נשמע) את לא תמצאי אותה. )מופיע בפתח המסדרון וחיוך רחב על פניו) גם את נעלי הבית שלך לא תמצאי יותר. סנילית, )אומר בהתגרות) סנילית.


רחל: (מתעצבנת, תופסת את הטרנזיסטור שעל השידה) ואתה לא תוכל לשמוע יותר חדשות בשירותים (היא לוקחת את הטרנזיסטור ומחביאה אותו מתחת לספה).


מנחם: את הטרנזיסטור? מכשפה, חכי חכי, נראה איך תקראי. אינשטיין...


מנחם צועד בהחלטיות לעבר ארון הספרים, לוקח מספר ספרים וממהר להעלם מהסלון דרך המסדרון. רחל הולכת אחריו עד שפונה למסדרון. היא ממשיכה ישר, לוקחת את הכיסא שלצד שולחן הכתיבה ומעמידה אותו בפתח המסדרון.


רחל:) קוראת בקול וצועדת לעבר ארון המדפים) עכשיו נראה אותך רואה טלוויזיה. עיוור מטומטם.


היא תופסת את הטלוויזיה הקטנה שבארון המדפים, מושכת אותה אחריה, החוט ניתק מהחשמל, וצועדת לעבר שולחן הכתיבה. באותו הזמן מנחם מגיע לסלון ונתקל בכיסא שרחל הניחה, היא שמה את הטלוויזיה מתחת לשולחן הכתיבה.


מנחם:) כמעט ונופל כשנתקל בכיסא) מכשפה, מכשפה משוגעת, שאני אשבור את הראש, זה מה שאת רוצה. שיאשפזו אותי בבית חולים כדי שיהיה לך את כל הבית לעצמך. חכי, רק תחכי, עכשיו אני אעלים את כל הקרמים שלך במקלחת) הוא שוב נעלם במסדרון).


רחל כועסת, היא ממהרת אל השידה, תופסת את מכונת הגילוח שלו ואת משקפי השמש שלו ודוחפת אותם לאחת המגירות שבשידה. מנחם מופיע רק לרגע בפתח המסדרון.


מנחם: עכשיו ארון הבגדים מכשושה, נראה אותך מוצאת חזייה )הוא שוב נעלם).


רחל: (צועקת) אתה מטורף, עיוור מטורף. איך אני תקועה איתך כבר 36 שנה. איך אני סובלת אותך. אתה תגמור אותנו עם התקפי לב, זה מה שתעשה. יום אחד נשכב שנינו על הרצפה ונחרחר. ואתה עוד תתלונן שאני מכחכחת בגרון. משוגע אחד. משוגע.


בזמן שהיא מדברת היא מגיעה למתלה. היא לוקחת את המקל של מנחם, מקפלת אותו בזריזות ומכניסה אותו לאחת מהמגירות של השולחן. היא לוקחת צרור מפתחות ומשליכה אותו בזעם לצד השני של הבמה. היא חוזרת לארון הספרים, מגששת היכן שהיו הספרים שהוא לקח.


רחל: אתה מפלצת, ממש מפלצת. אלה ספרים ששאלתי מהספרייה. אני צריכה להחזיר אותם מחר.


בינתיים מנחם חוזר לסלון, הוא מתנשף, מגשש את המתלה.


מנחם: את המקל? חכי, גם את תשברי את הראש, לא רק אני.


הוא לוקח את המקל של רחל, מקפל אותו, ומגלגל אותו מתחת לשולחן. רחל לוקחת את שעון היד ואת שעון הברייל המונחים על השידה ומניחה אותם מתחת לשידה. הם צועדים אחד לקראת השני ומתנגשים.


מנחם: מכות? עכשיו מכות?


רחל: אתה חושב שאנחנו בגן ילדים? (היא בכל זאת דוחפת אותו וממהרת למסדרון).


מנחם: (מנפנף בידיו לצדדים) מה עכשיו? מה עכשיו? אולי תדפקי לי את הכיסא בראש? אולי תדקרי אותי? לחסל אותי, זה מה שאת רוצה כדי שתוכלי לכחכח לך בשקט... רחל?... את כאן? איפה את? רחל?


רחל: (שומעים רק את קולה) אתה חושב שרק אתה יכול לבלגן לי את הדברים? כלום אתה לא תמצא עכשיו.


מנחם: (בתרועת קרב) חכי חכי, אני בא.


מנחם נעלם לתוך המסדרון. שומעים קריאות קרב, דברים נופלים. מנחם נכנס לסלון, לוקח את שני החלוקים שעל המתלה ונעלם בתוך המסדרון. רחל מופיעה, בידיה כמה חולצות מקופלות, היא דוחפת אותן מתחת לספה, היא לוקחת את כרית הגב מהספה בצד של מנחם, עוקפת את השולחן, אז נשמע קול נפץ מאחורי הקלעים, היא מפילה את הכרית על הרצפה. 


רחל: (בזעם) את המטבח?


היא ממהרת אל אחורי הקלעים. שומעים עוד קולות קרב. לאחר זמן מה הם מגיעים חזרה לבמה. פרועים, מתנשפים, מתיישבים על הספה כל אחד בצד שלו. רואים כי מנחם מופתע מחיסרון הכרית בגבו אבל הוא לא אומר דבר, נשען לאחור בחוסר נוחות. הם שותקים זמן מה.


רחל: עכשיו בחיים לא תדע מה השעה.


מנחם: ואת לא תוכלי ללבוש חזייה.


רחל: ואתה לא תוכל לצאת מהבית.


מנחם: את בעצמך לא תוכלי לצאת מהבית.


הם רוטנים ומשתתקים.


מנחם: טוב, מה עכשיו?


רחל: לא יודעת. אתה בטח כבר שכחת איפה החבאת לי את הדברים.


מנחם: ואת זוכרת.


רחל: אוי, מנחם, אין לי כוח לכל השטויות האלה.


מנחם: ואת חושבת שלי יש?


רחל: טוב, תעזוב...




רחל: אתה קצת הגזמת.


מנחם: הגזמתי? את נסית לשבור לי את הראש.


רחל: לא ניסיתי לשבור לך שום דבר.




רחל: טוב בוא נפסיק, זה קצת נמאס, יש עכשיו יותר מדי בלגן. גם ככה קשה למצוא דברים בבית הזה.




מנחם: שאני אשים מוזיקה?


רחל: טוב, תשים...


מנחם נראה מרוצה, הוא ממהר אל המערכת ולוחץ עליה, מוזיקה קלאסית, עצובה, עולה. הוא שב להתיישב. כך יושבים שניהם, ברקע המוזיקה. לאחר זמן מה נשמע צלצול בדלת.