Itamar Orlev (Israel / Germany) was born in Jerusalem. He has published short stories in prominent Israeli literary magazines, such as Moznaim, Massmerim and Mitaam. His script for a play won first prize at the annual Beit Lessin Theatre Open Stage festival, while his debut novel, Bandit, was awarded the 2015 Sapir Prize for First Novel. He is a graduate of the Scriptwriting Program at Sam Spiegel Film School in Jerusalem and earned a BA in History at Tel Aviv University. He works as an editor and ghostwriter and lives in Berlin with his wife and two sons.

Retirement Home for War Heroes, Warsaw



From Hebrew: Leanne Raday


I’m standing in front of the gate leading into the yard of the retirement home. I was standing there two hours ago but I didn’t go in. I found a café on a nearby street and only after three cups of coffee, a questionable breakfast and too many cigarettes, came back to the entrance gate, hurrying in this time before the excitement got the better of me.


In the entrance hall there was a clerk sitting behind the counter. I introduced myself and he became serious and suddenly seemed quite stern.


“Is everything all right?” I asked.


“You are late, Sir.”


“I was not aware that I had an appointment,” I smiled.


The clerk didn’t smile.


“Sir promised he would arrive within the hour, and that,” he glanced at his watch, “was almost three hours ago. Mr. Stefan was very excited. We helped him dress and shave because Sir said ‘an hour’. He put on his best clothes, in your honour, Sir. But Sir was late.”


“Where is his room?”


 “I’ll take you.”


We walked down a long corridor with doors on both sides until the clerk finally stopped outside one of them and peeked in. “Here you go, Sir,” he whispered with reproach and gave me one more reproving look before clearing off.


I stepped into the room and couldn’t see my father anywhere. There was a small table covered in all kinds of objects and two chairs. A cross was hanging on the wall and beyond the table and chairs was a narrow bed. It took me a moment to detect my father who was lying in it. I went closer. He lay on his back, the woollen blanket tucked all the way up to his chin, his face as grey as the complexion of a sick, old man and his upper lip sporting a small square moustache, like Hitler’s.


I pulled the chair up to the bed and sat down. His mouth was a little open and his breathing so shallow I was afraid he wasn’t breathing at all. His eyes suddenly opened and fixed onto me like the eyes of a vulture, cold, menacing. This was the man I did not want to meet.


“Who is it?” he barked.




The face softened. The eagle eyes drowned in tears. The evil expression became blurred and a different, grateful, loving look that embarrassed me took its place.


He extended his large, thick-fingered hand to my face and stroked it. He touched my left cheek, then the eye whose lid flickered, the forehead, the nose, the lips, the chin, like a blind person. I helped him sit up in bed. He went on looking at me, now from close up, opening his mouth to say something but not uttering a syllable. I was also lost for words. It’s hard to end a silence that has lasted more than twenty years in just one moment. My father grabbed my hand and began kissing it. I wanted to pull it away, because it was not fitting that a father kiss his son’s hand, especially not my father, but I didn’t dare resist. He examined my face again. Then extended his hand to the table and fumbled with his fingers until they came across a pair of thick-lensed glasses. He put them on. His expression changed once more. The lenses made his eyes bigger and they almost filled the frames. Now he looked like a confused, harmless old man and the little moustache seemed more like the one that belonged to Charlie Chaplin. Tears rolled from his eyes and he wiped them with his hand. Then he picked a towel up off the bed and wiped his eyes and his cheeks, blew his nose and looked back at me.


A mischievous smile suddenly appeared on his face.


“Tadziu!” he shouted. “You little shit, look how you’ve grown! And a beard too! I’m sorry I didn’t greet you properly. The goddamn body isn’t what it used to be. Come, help me up.”


I pulled him towards me until he rose to his feet and gave me a big hug. He had the familiar scent of vodka.


He sat down on the chair I was sitting on before and I sat opposite him. He was wearing a grey jacket, which he hadn’t bothered to take off before getting into bed, and a plaid shirt; his belt was pulled high up above his abdomen. On the table between us was an alarm clock, a large magnifying glass, an ashtray full of cigarette butts and burnt out matches, a few crumpled pages, an empty cup and a jar filled with purplish liquid.


My father took a cigarette out of the pack with the clumsy motions of a person whose fingers no longer obeyed him. He raised the cigarette to his eyes looking for the filter, then looked back at me and smiled.


“Tadziu, my dear boy, I thought I wouldn’t get to see you again. Look at me now, an old geezer.” He grew silent and checked what side the filter was on again. “You should know that old age is an ugly thing, Tadek, I never imagined how ugly. Wasn’t prepared for that.” He took a match out of the match box, fumbled with it and then lifted it up to his eyes to find the phosphorus head. He lit the match with an extravagant, awkward movement and brought it close to the end of his cigarette with a trembling hand. “Look how long it takes me to light this bitch of a cigarette with a damned match. And now we have to be careful with the matches too.”


“Russian bastards,” I said.


“Bastards!” he shouted and banged his hand down on the table. “They’ve taken all the timber. Oh, Tadziu, I thought I’d never see you again.” Again tears filled his eyes. “My dear son, my sweet boy, my Tadziu,” he reached out for the towel lying on the bed and wiped his eyes again, blew his nose and threw it back on the bed.


“Here,” I said and handed him the lighter, “A present.”


 “What about you?”


 “I’ve got another one.”


“Of course. Of course you’ve got another one. In America you bastards have everything, and as much as you like.”


“In Israel, Dad, I stayed there.”


“Really?” he was surprised, “When Anka was here a few years ago, she told me she lived in America. And that Ola lived in America too.”


“Canada,” I corrected him.


“And that Robert lived in America and that you lived in America.”




“Israel, ah?” he muttered and stared broodingly. “I was supposed to come to Israel, but she…” he looked back at me. “And your mother?”


“Also in Israel.”


He looked lost in thought again.


“Do me a favour, Tadek, don’t tell anyone here you’re from Israel. Say ‘America’. They’ll end up thinking I’m a Jew.”


He leaned forward, took a bottle of vodka from underneath the bed and poured it into a mug on the table. He filled up two thirds of the mug and then put it back in its place. Then he opened the jar and poured some of the purplish liquid in. He looked at me through his thick glasses and smiled again.


“It’s compote,” he said. “From the canteen. I add a little to the vodka so that they don’t know I drink.” He was suddenly alarmed, “I forgot to ask you if you want some?”


“No. Thank you. Maybe later.”


Dad leaned back, a smile on his lips, which he wetted with his tongue from time to time. He took a big gulp of the vodka, a long drag off the cigarette and kept his eyes fixed on me.


“Tadziu, you little bastard, I’m so happy you finally came to me! I know you come with good intentions too – after all you have much more money in Israel than we have here, so you didn’t come for that. You might be surprised, but I know a lot about Israel. I’ve been following the news all these years, read everything I could find in the newspapers. I’ve read about Tel Aviv, Haifa, I know about all your wars, about the weather. It’s hot in your country, son of a bitch, summer all year round. I’ve got a Jewish friend who married a Pole and they immigrated to your country – the Jews’ country. And those pricks over there, they hate the gentiles almost as much as they hate the kikes here. They gave him hell over her being a gentile. He told me all about it after he got out of there and came back to Poland. His Jewish friends said to him, ‘What do you need this Christian for? Dump her and be done with it.’ So he said to them: ‘If I dump her, who am I gonna screw? You?’ Dad burst out in laughter, threw his head back and immediately started coughing.


“Ah!” he called out and banged the table again. “My Tadziu, my dear son, tell me about yourself? What do you do? Do you have a wife? Children? Look at you, you’re already a man.”


I told him I was married and had a child.


“And what is your wife’s name?”


“Yael,” I answered.


“Yael,” he said, “Strange name.”


“It’s a Hebrew name, Dad, from the Old Testament.”


“Yael,” he said again, “She’s probably a successful, beautiful woman.”


“She also makes a lot of money. Even got a new car from work. Japanese.”


“Japanese, ah? So she is a successful woman. Is she good to you?”


“Yes, Dad.”


“And how are things in the sack?”


“Fine, Dad, you’ve got nothing to worry about. “


“And your son? What’s his name?”






“It’s the Hebrew for Michał.”


“Michał,” he called out and became teary again, “My grandson has the name of an angel!” He wiped his eyes once more with the towel and blew his nose. “Guard your marriage, Tadziu, guard it. Because family is the most important thing in life. I also wanted my children to be happy…” he grew silent, sipped from the vodka. “And what about you?” he asked. “What do you do for a living?”


“I write,” I muttered.


“A writer?” he asked suspiciously.


I didn’t know what to say. I think I nodded.


A wide smile stretched across his face and he banged the table forcefully. “A writer!” he cried out. “Who would have believed that my son would become a writer? A successful writer, eh?”


I smiled. I didn’t deny it. I was ashamed of not denying it. I didn’t know what to say but he excused me from answering by deciding to get up. Leaning on the chair with one hand and on the table with the other, he rose to his feet. “You’ll forgive me, my dear, sweet boy, but I have to take a leak.”  And he wobbled out, advancing with small steps.


I stayed there alone. I felt pretty pathetic, but decided to let it go. What difference did it make? Let him think I’m a famous writer. I lit another cigarette, got up and walked around the room. A not very large square canvas hung on the wall. A few dark patches were painted on it along with a small red triangle, the number 9501 written above it. In the corner of the room there was a sink with a cupboard underneath, two of its doors were locked with a padlock. The exit to the veranda led onto the home’s garden. I looked out. Beyond the door there were crates of empty bottles – all the bottles of vodka he had mixed with the compote so that the retirement home’s management wouldn’t find out.


His steps approached the room. Not the heavy, large steps that used to echo up the stairwell in Wrocław when he came back home, but tiny, hesitant steps – one leg limping after the other until he finally made it to the door. I was still standing by the painting. He surveyed the room with an ill-tempered gaze, but when he saw me a wide smile stretched across his face again.


“Tadziu, my dear son, God brought you to me after I’d already thought I would croak here all alone. Did you see the painting? I drew it, a long time ago. We had a red triangle like that on our camp uniform in Majdanek, and that, that was my prisoner number.” He sat back down on his chair, pulled another cigarette out of the pack and sighed. “My neighbour from the room next-door, the son of a whore, uses my toilet and pisses on the wall. It stinks,” he chuckled and rolled the cigarette between his fingers before placing it on the table.   “I told him that if he didn’t learn how to aim I’d cut his dick off and then they’d diaper him and my problem would be solved. So what did he do? The fucker went and whined about it to the managers. Losers, nothing here but losers…”


“I thought it was a home for war heroes?”


“Heroes my ass. What heroes? Everyone’s balls here are quivering because they know they’re going to end their life here. The real heroes went in the war, sure. A lot of them in the uprising we organized in Warsaw, almost twenty thousand soldiers from the Armia Krajowa died there alone; and those who survived – ended up in prison camps; and those who made it through the camps – they were finished off by the communists. Here there’re only a few bastards who really were heroes. It’s just a matter of having the right connections. Fuckers. What do you think? I’m also here only thanks to my friend the General, without his intervention I wouldn’t have gotten a lousy room here.”


“I thought you were a war hero.”


“It has nothing to do with it. I tell you it’s all a matter of connections, not bravery. So I did a thing or two during the war. But after that they wanted to have me executed. That’s how this goddamn party shows thanks.”


Dad took a match out of the box and started fumbling with it.


“I gave you a lighter, Dad,” I said. I took the cigarette he had placed on the table, stuck it in his mouth and lit it with the lighter. He seemed pleased.


“My dear Tadek, no one has taken such good care of me in years,” and his eyes filled with tears again. “You don’t give a shit your whole life, almost as strong as God himself; you spit on your friends, your relatives, your loved ones without pity. You need no one. To you, the whole world is one big playground and you laugh, laugh in the devil’s face. And then suddenly, one day, you find yourself in a retirement home for fucking war heroes in Warsaw, rotting away along with the rest of them, waiting for your life to end. And you realize that only your life is over, just yours. Because life, that bitch, she goes on without you. She celebrates without you. Everyone drinks, dances, fucks, just like that, as if they were rubbing it in your face. And it doesn’t matter how many lives you’ve finished off, there’ll always be others.”


“Did you kill many?”






“During the war.”


“How many?”


“It doesn’t matter.”


“How many?”


“Don’t start asking me questions I don’t feel like answering.”


“I won’t, Dad.”


He thought for a moment.


“I killed enough. Stopped counting at one point.”


From the novel Bandit by Itamar Orlev. Am-Oved publishing house, 2015.




בית אבות לגיבורי מלחמה, ורש



איתמר אורלב










 אני עומד מול שער הכניסה לחצר בית האבות. כבר עמדתי כאן לפני שעתיים, אבל לא נכנסתי. מצאתי לי בית קפה באחד הרחובות הסמוכים, ורק אחרי שלוש כוסות קפה, ארוחת בוקר מפוקפקת ויותר מדי סיגריות נעמדתי שוב מול שער הכניסה, והפעם הזדרזתי להיכנס לפני שתגבר עלי שוב ההתרגשות. בחדר הכניסה ישב פקיד מאחורי דלפק. הצגתי את עצמי והוא הרצין ונראה פתאום חמור.



"הכול בסדר?" שאלתי. "איחרת, אדוני."  "לא ידעתי שנקבע לי תור," חייכתי. הפקיד לא חייך. "אדוני אמר שיגיע בעוד כשעה, ועכשיו," הוא הציץ בשעונו, "כבר עברו כמעט שלוש שעות. האדון סטפן התרגש מאוד. עזרנו לו להתלבש, להתגלח, כי אמרת 'שעה'. הוא בחר את הבגדים הטובים שלו, לכבודך, אדוני, אבל אדוני איחר". "איפה החדר שלו"? "אני אקח אותך." צעדנו במסדרון ארוך, שמשני עבריו דלתות, עד שהפקיד עצר לצד אחת מהן והציץ פנימה. "בבקשה, אדוני," לחש בתוכחה, נתן בי עוד מבט נוזפני והסתלק. נכנסתי לתוך החדר ולא ראיתי את אבא. היה שם שולחן קטן עמוס בכל מיני חפצים, ומשני עבריו שני כיסאות. על הקיר נתלה צלב ומעבר לשולחן ולכיסאות נראתה מיטה צרה. עבר רגע עד שגיליתי בתוכה את אבא. התקרבתי. הוא שכב על גבו, מכוסה בשמיכת צמר עד הצוואר, עור פניו אפור כעורו של זקן חולה, ועל שפתו העליונה שפמפם מרובע כמו של היטלר


קירבתי כיסא למיטה והתיישבתי. פיו היה פתוח מעט והוא נשם נשימות שטוחות כל כך עד שחששתי רגע שהוא לא נושם. עיניו נפקחו פתאום, ננעצו בי כמו עיני עוף דורס, קרות, מאיימות. זה היה האיש שלא רציתי לפגוש.


"מי זה?" נבח. "אבא?" הפנים התרככו. עיני העיט טבעו בדמעות. המבט הרע היטשטש, ומתוכו עלה מבט אחר, אסיר תודה, אוהב, שהביך אותי.


הוא שלח את ידו הגדולה, גסת האצבעות, אל פניי וליטף אותן. מישש את לחיי השמאלית,  את עפעף העין שנעצמה, את המצח, את האף, השפתיים, הסנטר, כמו עיוור. עזרתי לו להתיישב במיטה. הוא המשיך להביט בי, עכשיו מקרוב, פתח את פיו לומר משהו ולא הצליח להוציא הגה. גם המילים שלי נתקעו בגרון. קשה לסיים ברגע שתיקה שנמשכת עשרים שנה. אבא אחז בידי והחל לנשק אותה. ביקשתי למשוך אותה ממנו, כי לא ראוי שאב ינשק את כפות ידיו של בנו, ובוודאי לא אבא שלי, אבל לא העזתי להתנגד. הוא שב ובחן את פניי. אחר כך שלח את ידו לעבר השולחן, גישש באצבעותיו עד שהניח אותן על זוג משקפיים עבי עדשות והרכיב אותם. הבעתו השתנתה שוב. העדשות הגדילו את עיניו והן מילאו כמעט את המסגרת. עכשיו נראה כמו זקן מבולבל, לא מזיק, והשפמפם דמה לזה של צ'רלי צ'פלין. דמעות זלגו מעיניו, והוא מחה אותן בידו. אחר כך הרים מן המיטה מגבת וניגב את עיניו ולחייו, קינח בעזרתה את אפו וחזר להביט בי. חיוך ממזרי עלה פתאום על פניו. "טאדז'ו!" צעק, "חתיכת חרא קטן, תראה איך גדלת! ועוד הוספת זקן! מצטער שלא קיבלתי אותך כמו שצריך. הגוף הבן זונה כבר לא מה שהיה פעם. בוא, תעזור לי לקום." משכתי אותו אלי בידיו עד שנעמד על רגליו וחיבק אותי חיבוק אמיץ. נדף ממנו ריח מוכר של וודקה. הוא התיישב על הכיסא שעליו ישבתי קודם לכן, ואני התיישבתי מולו. הוא היה לבוש בז'קט אפור,  שלא טרח להוריד לפני שנכנס למיטה, ובחולצה משובצת, ואת חגורת המכנסיים חגר גבוה, מעל לבטן. על השולחן בינינו היו שעון מעורר, זכוכית מגדלת גדולה, מאפרה מלאה בדלי סיגריות וגפרורים שרופים, כמה דפים מקומטים, ספל ריק, צנצנת ובה נוזל סגלגל. אבא הוציא סיגריה מהקופסה בתנועות מגושמות של אדם שאצבעות ידיו כבר לא נשמעות לו לגמרי. הוא הרים את הסיגריה אל עיניו וחיפש היכן הפילטר, ואחר כך החזיר את מבטו אליי וחייך. "טאדז'ו שלי, בני היקר. חשבתי שאני כבר לא אזכה לפגוש אותך. תראה אותי חתיכת חולירה זקן,"  השתתק ובדק שוב באיזה קצה הפילטר. "שתדע לך שהזקנה זה דבר מכוער, טאדק, אף פעם לא תיארתי לעצמי כמה זה מכוער. לא הייתי מוכן לזה". הוא הוציא גפרור מקופסת הגפרורים, מישש אותו בין אצבעותיו, הרים גם אותו אל עיניו למצוא את ראש הגופרית. הוא הדליק את הגפרור בתנועה גדולה ומגושמת, וביד רועדת קירב אותו אל קצה הסיגריה. "תראה כמה זמן לוקח להדליק חתיכת סיגריה בת זונה עם גפרור מחורבן. ועכשיו גם צריך להיזהר עם הגפרורים." "הרוסים בני זונות," אמרתי. "בניזונות," צעק וחבט בידו על השולחן, "את כל העץ לקחו. הו טאדז'ו, חשבתי שכבר לא אראה אותך". שוב גלשו דמעות מעיניו. "בני היקר, בני המתוק, טאדז'ו שלי, "הוא הושיט יד אל המגבת הזרוקה על מיטתו וניגב שוב את עיניו, קינח בה שוב את אפו והשליך אותה בחזרה אל המיטה. " קח," אמרתי והגשתי לו את המצית, "מתנה". "ומה אתך"? "יש לי עוד אחד". 


"בוודאי. בוודאי שיש לך עוד אחד. הרי אצלכם באמריקה, חולירות, יש הכול, וכמה שרוצים."



 "בישראל,  אבא, אני נשארתי שם."


"באמת?" הופתע, "כשאנקה הייתה כאן, לפני כמה שנים, היא סיפרה שהיא חיה באמריקה, ושגם אולה חיה באמריקה." 


"קנדה," תיקנתי לו


"ושרוברט חי באמריקה. ושאתה חי באמריקה." 




"ישראל, אה?" מלמל והביט מהורהר קדימה.  "גם אני הייתי צריך להגיע לישראל, אבל היא-"הוא חזר להביט בי." ואמא שלך?"


"גם בישראל."


שוב נראה מהורהר. "תעשה לי טובה, טאדק, אל תספר כאן שאתה מישראל. תגיד 'אמריקה'. עוד יחשבו שאני יהודי."


הוא רכן קדימה, הוציא מתחת למיטה בקבוק וודקה ומזג ממנו לספל שעל השולחן, מילא בו שני שלישים והחזיר את הבקבוק למקומו. אחר כך פתח את הצנצנת ומזג לספל מעט מן הנוזל הסגלגל. הוא הציץ בי מבעד למשקפיו העבים. שוב חייך. "זה לפתן," אמר, "מחדר האוכל. אני מוסיף קצת לוודקה כדי שהם לא ידעו כאן שאני שותה." פתאום נבהל, "שכחתי להציע. רוצה?" "לא. תודה. אולי אחר כך." אבא התרווח לאחור, חיוך על שפתיו, מדי פעם הרטיב אותן בלשונו. הוא לגם לגימה גדולה מהוודקה, שאף שאיפה עמוקה מהסיגריה ולא הסיר את מבטו ממני. "טאדז'ו, חולירה קטן, אני כל כך שמח שסוף-סוף באת אלי! אני גם יודע שבאת עם כוונות טובות, הרי כסף יש לכם בישראל הרבה יותר ממה שיש לנו כאן, אז לא בשביל זה באת.  תתפלא, אני יודע על ישראל הרבה מאוד. כל השנים עקבתי, קראתי כל מה שמצאתי בעיתונים. קראתי על תל אביב,  על חיפה, יודע על כל המלחמות שלכם, על מזג האוויר. חם אצלכם, בניזונות, קיץ כל השנה. יש לי חבר יהודי שהתחתן עם פולנייה והם עלו לארץ שלכם. של היהודים. והם שם, הבני זונות, שונאים את הגויים כמעט כמו ששונאים כאן את היהודונים. טמטמו לו את המוח בגלל שהיא גויה. הוא סיפר לי הכול אחרי שברח משם בחזרה לפולין. החברים היהודים שלו שם אמרו לו, 'מה אתה צריך את הנוצרייה הזאת? זרוק אותה וזהו,' אז הוא אמר להם: 'אם אני אזרוק אותה,  את מי אני אדפוק? אותכם"'?  אבא התגלגל מצחוק, זרק את ראשו לאחור ומיד החל להשתעל


"אה," הוא קרא בקול וחבט שוב בשולחן, "טאדז'ו שלי, בני היקר, תספר לי מה אתך? מה אתה עושה? יש לך אישה? ילדים? תראה אותך, אתה כבר גבר."


סיפרתי לו שאני נשוי ושיש לי בן


"ואיך קוראים לאשתך?"


"יעל," השבתי


 "יעל," אמר, "שם מוזר".



"זה שם עברי, אבא, מהברית הישנה."


 "יעל", חזר ואמר, "היא בוודאי אישה מוצלחת, יפהפייה."



"היא גם מרוויחה הרבה כסף. היא אפילו קיבלה מכונית חדשה מהעבודה. יפנית."



"יפנית, מה? אז בוודאי שהיא אישה מוצלחת. היא טובה אליך?" 


 "בטח אבא."


"ואיך אתם מסתדרים במיטה?"


"מסתדרים מצוין, אבא, אין לך מה לדאוג."


"ולבן שלך? איך קוראים לו?"







"זה מיכאי, רק בעברית". 


"מיכאי", קרא בקול, ושוב דמע, "לנכד שלי יש שם של מלאך."


שוב ניגב את עיניו במגבת וקינח את אפו, "תשמור על הנישואים שלך, טאדז'ו, תשמור עליהם, כי משפחה זה הדבר הכי חשוב בחיים. גם אני רציתי שלילדים שלי יהיה טוב-" פתאום השתתק, לגם מהוודקה. "ומה אתך?" שאל, "ממה אתה מתפרנס"?


"כותב," מלמלתי.



 "סופר?" שאל בחשד. לא ידעתי מה לומר, נדמה לי שהנהנתי. חיוך רחב נמתח על פניו והוא הכה בכוח בשולחן. "סופר"! קרא, "מי היה מאמין שהבן שלי יהיה סופר. סופר מצליח, מה?" חייכתי. לא הכחשתי. התביישתי בכך שלא הכחשתי. לא ידעתי מה לומר, והוא פטר אותי מתשובה כשהחליט לקום. נתמך ביד אחת בכיסא ובאחרת בשולחן והתרומם על רגליו.  "אתה תסלח לי, בני היקר, החמוד, אבל אני צריך להשתין." והוא דידה בצעדים קטנים החוצה.



נשארתי לבדי. הרגשתי עלוב למדי, אבל החלטתי להניח לזה.  מה זה משנה? אז יחשוב שאני סופר מפורסם. הדלקתי עוד סיגריה. קמתי. הסתובבתי בחדר. על אחד הקירות נתלה קנבס מרובע, לא גדול, שצוירו עליו כמה כתמי צבע כהים ומשולש אדום קטן ומעליו המספר "9501." בפינת החדר היה כיור ותחתיו ארונית, ששתיים מדלתותיה ננעלו במנעול תלייה. היציאה למרפסת הובילה אל הגן של בית האבות. הסתכלתי החוצה. מעבר לדלת נערמו ארגזי בקבוקים ריקים, כל בקבוקי הוודקה שערבב בלפתן כדי שהנהלת בית האבות לא תגלה את זה. צעדיו התקרבו אל החדר. לא הצעדים הכבדים, הגדולים, שהיו מהדהדים במעלה חדר המדרגות בוורצלב כשהיה חוזר הביתה, אלא צעדים קטנים, מהוססים - רגל נגררת אחרי רגל, עד שנראה בכניסה לחדר. עדיין עמדתי ליד הציור. הוא סקר את החדר בפנים זעופות, אך ברגע שראה אותי שב וחייך חיוך רחב. "טאדז'ו שלי, בני היקר, אלוהים הביא אותך אלי אחרי שחשבתי שאתפגר לי פה לבד. ראית את הציור? אני ציירתי, מזמן, כזה משולש אדום היה לנו על המדים במיידנק, וזה, זה היה מספר האסיר שלי." הוא התיישב שוב על כיסאו, משך סיגריה נוספת מן הקופסה ונאנח. "השכן, בן זונה, מהחדר ליד, משתמש בשירותים שלי ומשתין על הקיר. וזה מסריח", גיחך, וגלגל את הסיגריה בין אצבעותיו והניח אותה על השולחן. "אמרתי לו שאם הוא לא ילמד לכוון, אני אחתוך לו את הזין ואז ישימו לו חיתול ולי תיגמר הבעיה. אז מה הוא עשה? הבן זונה הלך להתבכיין בהנהלה. אפסים, כולם כאן אפסים."




"חשבתי שזה בית אבות לגיבורי מלחמה


"גיבורים בתחת שלי. על איזה גיבורים אתה מדבר? לכולם פה משקשקות הביצים, כי הם יודעים שהם הולכים לגמור פה את החיים. הגיבורים האמיתיים הלכו במלחמה, בטח, הרבה מהם במרד שעשינו להם בוורשה, כמעט עשרים אלף לוחמים מהארמיה קריובה הלכו רק שם, ואלה שניצלו גמרו במחנות שבויים, ואת אלה ששרדו, הקומוניסטים הורידו. כאן אין יותר מכמה חולירות שבאמת היו גיבורים, זה הכול עניין של קשרים נכונים. בני זונות. מה אתה חושב? גם אני כאן בזכות החבר שלי הגנרל, בלי הפרוטקציה שלו לא הייתי מקבל פה חדר מסריח".




"חשבתי שאתה דווקא כן גיבור מלחמה."



 "אין שום קשר. אני מסביר לך שהכול עניין של פרוטקציות, לא של מעשי גבורה. אז עשיתי כמה דברים במלחמה. הרי הם רצו אחר כך להוציא אותי להורג. ככה המפלגה המחורבנת הזאת יודעת להכיר תודה". אבא הוציא גפרור מהקופסה והחל למשש אותו. "הבאתי לך מצית, אבא," אמרתי. לקחתי את הסיגריה שהניח על השולחן, נעצתי אותה בפיו והצתי אותה במצית. אבא נראה מרוצה.  "טאדק יקר שלי. אף אחד לא טיפל בי ככה שנים," ושוב החל לדמוע, "כל החיים שלך אתה זורק זין על העולם. חזק כמעט כמו אלוהים. יורק על החברים שלך, על הקרובים שלך, על האוהבים שלך, בלי שום רחמים. אתה לא צריך אף אחד. בשבילך כל העולם הוא מגרש משחקים אחד גדול ואתה צוחק. צוחק לשטן ישר בפנים. ופתאום, יום אחד, אתה מוצא את עצמך בבית אבות לגיבורי מלחמה מזוינים בוורשה, ונרקב ביחד אתם. מחכה שייגמרו לך החיים. ואתה מבין שאלה רק החיים שלך שנגמרים, רק שלך. כי החיים, בני זונות, המשיכו בלעדיך. הם חוגגים בלעדיך, החיים. כולם שותים, רוקדים, מזדיינים, ככה, כאילו כדי לעשות דווקא, וזה לא משנה כמה חיים תגמור, תמיד יבואו אחרים."



"הרגת הרבה?"














"זה לא משנה."





 "אל תתחיל לשאול שאלות שאין לי חשק לענות עליהן."



"אני לא אשאל, אבא."


 הוא הרהר רגע.

"הרגתי מספיק. באיזשהו שלב הפסקתי לספור.


מתוך הרומן "בנדיט" מאת איתמר אורלב. הוצאת עם עובד, 2015.