Hila Amit Abas (Israel/ Germany) is an award-winning author. She was born in Israel in 1985 to a Jewish family with Iranian-Syrian ethnic origins. She studied creative writing at the Tel -Aviv University and holds a PhD in the field of Gender Studies from SOAS, University of London. Hila Amit’s fiction appeared in Lilith, Jalta, Emrys Journal & The Washington Square Review. Her story, 'The Kinneret', was recently selected for the Sue Lile Inman Fiction Prize. She received fellowships from The Vermont Studio Center and the McDowell Colony. Her short stories collection, Moving On From Bliss (Tel-Aviv: Am Oved, 2016), was awarded the Israeli Ministry of Culture Prize for Debut Authors, and was recently selected as one of the 10 best literary works in Hebrew for the years 2010-2020. Her non-fiction book, A Queer Way Out – The Politics of Queer Emigration from Israel (Albany: SUNY, 2018) was awarded the AMEWS (Association of Middle East Women's Studies) Book Award











Tina had time to get a bite to eat before she had to go pick Noga up from the airport. She stared at passersby, she chewed slowly and moved her food around on her plate: She couldn't feel anything; the food was tasteless in her mouth. However, she had felt the freezing cold outside: waves and waves of numbness that coursed through her hands, her feet, her fingers, nose, ears, and somehow her heart, too. She wondered how a large body such as hers hadn't gotten used to the cold by now. After all, she was born here and she'd probably die here, too. And not a moment too soon, she thought, now that this mission of hers – Dalia – was finally over.


Her thoughts, like the whipping wind, struck her as she stepped out of her car: How did Dalia become her mission, this burden? And why didn't she reclaim her freedom once she had Dalia put in the nursing home? And why hadn't she just taken Dalia and set for the sunny Middle East, for Noga and the children?


Tina knew the question was coming. Noga might not press her about it today, but there was no doubt in her mind that she will tomorrow or the day after that. Noga would stay as long as she needed to persuade her. Noga was the one on a mission now: to take care of Tina.


At the airport parking lot, on her hurried walk from the car to the arrivals hall, the dilemma battered Tina, hitting her cold flesh, her dry, cracked lips: Should she stay here or she should she leave for Israel? The sun would be good for her, and the grandchildren would make her so very happy. But moving away meant leaving the house and the overflowing jumble of memories that accumulated over the years with Dalia. Compared to that, an Israeli future was arid, pathetic.


Noga came through the automatic doors, dragging her luggage. She was wearing the puffer jacket, the same eighty-percent goose down thing she got years before at TK Maxx. She had had ethical misgivings about it, but when she tried it on, Tina whispered to her, witchlike, “You can be sure that this will keep you warm, honey,” as if she was coaxing her into a deal with the devil. “The goose is already dead and you have a whole winter to survive.” While they were trying on jackets, Dalia was exploring the footwear department. At the time, she was experiencing her last islands of clarity, and Tina and Noga still held on to the illusion that there was nothing to worry about, that they could let Dalia wander freely in the busy department store. She found her way back to them while they were waiting in the checkout line – she was still sharp enough to snap, “How long does it take to get a jacket?”


Dalia could be funny, and back then they could still laugh. But when she started losing track of minutes at a time, to be followed by whole hours – and, much later, by entire days – the depth of their loss hit them. They tried to string those lost moments back together for her, detail by detail. Every morning they debated how much rope they should give her – how much independence Dalia could be allowed – and every evening they assessed the damages. They put notes with their address everywhere: in Dalia's wallet, in her car, on the corner of the rear-view mirror, so she'd know where to come back to, where home was. When Dalia would come back to herself, they would tell her how bad it was this time: that she had tremors, that there was fear in her eyes, that she didn't recognize Tina; that even though the sun was bright, as bright as it could be in Israel, it still looked like she was grasping around in the dark. Noga spotted her and waved; Tina hadn’t prepared a sign, but her black eyes beamed into the throng of arrivals, leading Noga to her. After all this time, Tina could finally touch her face, her cheeks, look deeply in her eyes, just like Dalia used to do. Surrounded by other travelers, Tina didn't let herself cry. In any case, she had used up all her tears in the last few years. They held hands, intertwining cold fingers – Noga didn't bring gloves; Tina had left hers in the car when she dashed out – and Tina whispered, almost inaudibly: “Come on, sweetheart, let's get you home.”


While Noga shivered in the imperious winter, Hebrew words started hesitantly trickling out of Tina, water from frozen pipe: “Honey, ma shlomech? How are you? How was the flight?” The Hebrew part of her brain was slowly thawing: “It's very kar out there, are you ready? Ha-auto is a bit far away, but hamesh dakot and we'll be inside where it's warm.” She switched between the two languages without even noticing. The effort of dredging up the words warmed her up, as if she had been running a hurdle race. “Here, I'll crank up the himoom. Oh, your cheeks are so red; come, love, let's warm you up a bit.” It was as if she was drawing Hebrew up from a well; it was backbreaking work, but soon she would be floating effortlessly in the Hebrew sea. “Oh sweetie, ani kol kach smecha she-at po, it's so good that you're finally here.


She only started learning when Dalia got sick. At the peak of her illness, they would talk almost exclusively in Hebrew, but their English pet-names kept slipping out of Tina's lip: Honey, sweetie, darling. And whenever Dalia asked for something, it was Yes, love, what do you need? Like those soft-spoken, aristocratic British taxi drivers, who make that word sound like slang: “You need help with that, love?”


She spoke exclusively in Hebrew, that is, until they put Dalia in the nursing home, and Tina's Hebrew became limited to visiting hours and to her phone-calls with Noga and the kids. But the conversations demanded a supreme effort: Instead of floating, she floundered and sank in the water. When Noga called unexpectedly, it would take Tina minutes of stammering before she regained control. Now, in the car, she was stammering still: it was the cold, perhaps; or just Dalia's death, which, even though she knew it was coming, caught her completely unawares.




Dalia was hiding it, and it took months for Tina to finally sense something was off. “It's my age!” Dalia had protested, and Tina didn't suspect a thing until one winter evening when the police brought Dalia home: She had been picked up on the street, lost, and they rummaged in her purse until they found some papers with her address. After that, Tina started planting notes in her wallet.


Dr. Gadabi said that short-term memory usually goes first; Dalia would fleet in and out of clarity, while gradually darkness enveloped her brain. Dalia, however, forgot everything that happened after they had moved to London; during her dark spells, she believed she was still in Israel, with the sun, the sea, and Noga, who was perpetually fourteen years old in her mind. Her English vanished, and she couldn't remember Tina – that dark woman was her driver, as far as she was concerned. It was for her that she had learned English in the first place – before they met, Dalia only knew a few words: Please, sorry, thanks, goodbye.


For a while, Tina refused to give up. She had kept reminding Dalia of how she used to practice her language skills with her when the three of them lived together; Dalia, still on a student visa, took a series of English courses. Tina had done everything she could think of to put Dalia's memory back together. But when for a whole week Dalia wouldn't speak to Tina in English at all, Tina called Noga and said that she couldn't take it anymore: Her mother's condition was deteriorating, she had to come. Noga took the next flight from Israel to mediate between her mother and the world, a world from which Tina had been almost entirely expunged.


They didn't have a plan. But the good weather and the bright sun reminded Tina of their trip to the Lake District years before, and she decided they would drive up there once again. She hadn't completely given up hope that she could bring Dalia back to them. Maybe the trip would awaken something in her.


Noga had barely remembered their trip to the northwest of England – she was only fourteen at the time, and they had just moved – but she played along. It was the first time the three of them went hiking together. It was the last week of the summer vacation – Noga would be confined to her new, massive school until five in the afternoon every day – and about a month after Tina and her mother had kidnapped her from Israel and plopped her in a town that looked exactly like her old neighborhood except that the trees were green for only two months out of the year. She was so angry when she got in the car and they hit the road. She remembered thinking that they had taken the Sea of Galilee and the beach away and were trying to make it up to her. They were trying to put a gloss on the English grayness they foisted on her. But her outrage subsided when they left the city behind and reached the countryside. It's hard for the young body to hold on to indignation, especially when its feet are splashing in a stream and its ears are awash in the sound of the wind through the trees. Still, she mostly remembered how tense the drive north from Coventry was; the lakes themselves she didn't remember.


But seven weeks into Noga's unplanned pregnancy and four years into Dalia's illness, there she was, sitting in the front by Tina, in charge of navigating them out of traffic, out of the city and to the lakes once again. The sun was shining brightly, a real sun that penetrated through closed eyelids and blinded Noga whenever it peeked between the clouds – that permanent fixture in the sky that followed her from the day they moved to England until the day she left. April went haywire: the bloom came early, and it was so warm that Tina was wearing a t-shirt. Noga, distrustful of the English sun, didn't pack for warm weather. While she lived in England, through the year she would keep herself alive with vitamin D supplements. She would spend the summers in Israel, drinking up the sun; on her first month back she languished, shapeless under layers of clothing, in a sunless state of withdrawal


Noga rested her head against the car window, remembering what it was like to be under the charge of adults. At fourteen, her first year there, she and her mother were fresh immigrants: It took her so long to get used to Tina, to Coventry, to the language.


With 45 miles left before the exit, Noga silenced the navigation app and distracted herself with emails, news reports, the weather forecast in Israel. Her mother said: “Noga, kvasim!” and pointed out the window at the green, hilly pastures around them, which were dotted with sheep, their wool matted and dirty. A mountain range rose blue in the distance, looking like a pregnant woman lying on her back, her stomach fit to burst.


Tina parked at the lot by the lake, and Dalia stepped out. Noga heard the gravel under her shoes. Her mother started down the path with the gusto of a sixty-five year-old woman and the confidence of a local, while Tina slid slowly out of the car. Her cargo pants, which climbed up


her legs during the drive, crawled back down to cover her dark calves. Her legs – free of varicose veins, the dark hairs curled like little buttons – could be easily mistaken for a man's.


Tina had forgotten to lock the car, and one window was half-open. Noga called after her: “You didn't lock, Tina, the car is open.” Tina waved her right hand dismissively. “They can take whatever's there,” she said, and went after Dalia, who had already reached the shore.


The sun was setting behind the mountains on their right, and the face of the lake was as smooth and shiny as a silver tray. The water drew Noga to them, and for a brief moment she didn't think about her mother and her condition. She didn't recognize the area, she really did forget everything about that trip. Or maybe it was a different lake? There were so many of them.


A stone bench further down the path beckoned to the two old women. “It's my feet,” Tina said. “At my age, whenever you get up you only think of when you can sit down again.”


Careful not to obstruct their view, Noga leaned on the railing. A small, hexagonal gazebo stood on their left. It was adorned with wedding decorations, probably no more than a day old.


Her mother cleared her throat and said, “Gorgeous, absolutely gorgeous.” It was the first time that day that she spoke in English, and Noga's heart leaped. She tried to catch Tina's gaze, see if she noticed the new clarity in her mother's eyes, her coming back to herself. But Tina, who had seen this before, wasn't moved. “Yes, it is beautiful,” she said, and their fingers, dark and pale, intertwined, holding each other as if they were grasping at a lifeline.


Wanting to give the two of them some time alone, Noga started walking around the lake. Who knew how much time they had left, how long this version of Dalia would hang in there.



This Dalia, she thought, was different from the Dalia of the pre-Tina days – that version didn't speak English at all, and belonged to Noga alone.



Tina had booked them two rooms at a bed-and-breakfast in Whitehaven. The original deed for the house, dating back to 1893, hung in its frame in the hall, on the way to the shared bathroom; yellow wallpaper covered up the cracks in the walls. Noga's room had an ocean view. “You can see Ireland on a clear day,” the landlady said when she showed her in, and asked when they would like to have breakfast. On the other side of the wall, her mother and Tina were giggling like teenagers.


Where was their first apartment in Coventry? Noga couldn't remember. They didn't have a lot of money at the time, and their Israeli shekels were only worth an eighth of the English pound. Whenever her mother paid with a gigantic, colorful pound note she muttered how much cheaper the same thing was in Israel. Tina, who worked as a probation officer, made extra money offering alternative medicine treatments. Noga had never even heard about acupuncture before, and only let Tina stick needles in her because it made her mother happy. It made her feel like a lab rat, and the needles' nylon packaging scared her. She still remembered exactly where Tina inserted the needles: One in the middle of her forehead, another behind the ear, and a third, a particularly painful one, between her thumb and forefinger. They tingled, but Tina ordered her to lie down for twenty minutes and relax. She felt a sharp pain when Tina twisted the needles in. She had had an ear infection, and the doctor told her mother it would take two weeks before it passed, but the morning after Tina's needles it was gone. Her mother had a giant smile plastered on her face for the rest of the day. Dalia was still clear-headed when they woke up. They had breakfast in a spacious dining room, fitted on one side with a fireplace, unused for generations, and on the other by wide glass doors that overlooked the parking lot. Only Noga's bedroom windows had a view of the sea that set the limits of England. The water, which separated them from Ireland, was pierced by towering wind turbines.


“So, what are we doing today?” Dalia asked in the honeyed English accent she had acquired. When Dalia was in high school, she was summarily grouped together with the other Persian kids, based on skin-tone and surnames. They were all placed in the same low-level class, where they were barely taught English at all. “The fact that I even graduated was a miracle,” she said. Her English accent tinged Noga's, too, seeping in so deeply over her eight years in England that it even affected her Hebrew.


Dalia was waiting for an answer as if Noga was their tour guide, and Noga eyed Tina helplessly. Tina pulled out a booklet of hiking trails from her bag. “Honey, doesn't it look nice?” she showed Dalia: gleaming from the page was a colorful small lake, dotted with round, forested islets.


On the way to the trail, Dalia and Tina talked as if Noga wasn't sitting in the back. Leaving the highway, they drove through the small villages until they reached a green hill, surrounded by purplish-blue mountains. The sky was a clear blue, spotted with only a few soft, ivory clouds; an unforgettable sky, an oasis in the desert.


Tina parked the car and they stepped out to stretch their legs. Tina rolled out a blanket on the grass and unfolded two chairs for her and Dalia. The blanket was for Noga: Tina and Dalia couldn't crouch down anymore, and, if they somehow did, there was no telling if they would manage to get up again. They opened the thermos, containing strong English tea with cream. The day had just begun but they needed a rest. Before they got back in the car, Noga glanced at the surrounding mountains and saw the image again: An expectant mother lying on her back, her stomach jutting out.


A small iron gate between two hulking trees marked the entrance of the trailhead, not far from the parking lot. They tightened the laces on their boots and headed over. The arms of Tina's sunglasses sunk into her frizzy hair – firm as iron wool, it was the same shade of black as when Noga first met her. Her mother's hair, meanwhile, had turned a flat gray.


A small stream beckoned to them on the right. They followed it, climbing fifteen steps up a squat hill when the stream's source, a lake, glinted at them from between the trees. Stopping for photos, trying out the color filters and lens effects on her new phone, Noga quickly fell behind; maybe the two of them weren't as awed by the view as she was, or maybe they just wanted some time alone.


The air was thick with yellowish pollen that got under Noga's sunglasses and into her eyes, but she could glimpse Dalia and Tina on the far side of the lake. Two small islands rose in the waters between them. The clouds covered the sky, but Noga kept her sunglasses to shield her eyes from the wind. It became chilly, and she wrapped herself in her sweater. She made her way around the lake, but by the time she reached the other side the two of them had disappeared. She shouldn't have lagged behind. She wanted to take a photo of the two of them, while her mother was still with them – really with them. It was starting to drizzle, and Noga hurried to the nearest exit.




By the time she got out of the park, the drizzle had become a downpour. The rain made everything look slightly eerie: Some people were huddled by an ice-cream truck, its speakers playing the same exact tune as the ones in Israel. Noga, drenched, stopped a car and asked for a ride to their parking lot. The drive took longer than she thought it would, and she was just starting to get worried that she missed it – she wasn't even sure she'd be able to identify the right place through the grayish drapes of water – when the rain stopped, and she spotted the iron gate between the two giant trees.


Tina was in the car, but her mother was standing outside: a sixty-five year old woman drenched to the bone. Dalia strode up clumsily to Noga and practically threw herself at her. “How could you wander off and leave me alone with strangers!” she wailed in Hebrew.


“What are you doing outside, mom, it's raining.” Noga pushed her mother gently into the backseat. Tina was in the driver's seat, her eyes bloodshot, her legs akimbo. Starting the car, she said quietly: “The moment it started raining, she got startled. I told her again and again that you were waiting for us in the car, but when we got here you weren't there, she refused to get in.”


“Is she coming with us?” her mother asked.


“Yes, of course she is. It's Tina, mom, don't you remember?”


Her mother nodded distractedly, and Tina put the car in gear. She gripped the wheel tightly; usually, she would drive with one hand in her mother's lap, and they would exchange loving glances at every red light.


Later, her mother came back to herself. “How long was it this time?” she asked Tina.


“Since noon,” Tina said. “Right after we reached the end of the trail.”


Dalia sighed. She looked out the window silently for a while before turning to Noga and saying, “I'm glad you're here, I missed you.”


Noga reached back and grasped her hand, holding on to her like she hadn't had in years, maybe since childhood. She needed her mother. On the way back home, they discussed what they would tell Dr. Gadhabi on her next appointment: How Hebrew was edging out Dalia's English.


They didn't mention Noga's idea to bring Dalia back to Israel, even though the subject had come up when they had arrived at the bed-and-breakfast just the day before. Her mother had gone to take a shower, and Tina asked: “What about Ofer, any news?”


“No change,” Noga said, and added tersely: “He's still unconvinced.” She changed the subject. “I've been thinking,” she said slowly, almost anxiously. “Maybe we should take her to Israel. She'd be able to talk to the doctors and nurses there. It won't be long before we'll have to hire a caretaker, and you can't be with her all day long.”


Tina didn't respond. I know it's hard,” Noga said. “But maybe it's not such a bad idea. I mean, you're retired now, and the weather in Israel would do you good. You love the beach.”


Tina snapped, “Out of the question. Grab her and plop her down in some strange Israeli apartment? No way”.


Noga let it go. Once Tina made up her mind there was no changing it. All Noga could do was think about her next step: How to come to terms with leaving the two of them like this.


Tina pulled over at a rest stop to use the bathroom. Noga and her mother stayed in the car, and Noga suddenly felt the need for her mother: She wanted her to comfort her, to soothe her. But she held herself back. Dalia was losing her memory, which, when you come right down to it, meant losing everything. What did Noga, then, have to whine about? She and Ofer were not the first couple to get pregnant by accident.


But Dalia touched Noga's shoulder, and she turned. No video call could have borne the intensity of Dalia's gaze. Noga's eyes welled up with tears.


“How are you holding up?” her mother asked. It's been a long time since she asked her that.


“I don't know yet,” Noga said. “Everything is still up in the air.”


“He'll change his mind,” Dalia said. “It'll all turn out fine.”




Translated from Hebrew by Oded Even Or


Oded Even Or is a writer and translator. Originally from Tel Aviv, he now lives in Iowa City, where he earned his MFA from the Iowa Writers' Workshop. 










לפני שהטיסה של נגה הגיעה מישראל, טינה הספיקה לאכול במסעדה בעיר, בהתה בעוברים ושבים, בהתה בצלחת שלה, לעסה לאט, הזיזה במזלג את האוכל לכאן ולשם ולא הרגישה כלום, לא טעם, לא שום דבר אחר. את הקור המקפיא בחוץ דווקא הרגישה קודם היטב, גלים-גלים חלושים של קהות באיברים, בכפות הרגליים, באצבעות הידיים, באף, באוזניים, ואיכשהו גם בלב. היא תהתה איך גופה הגדול עוד לא התרגל אל הקור הזה, הרי נולדה כאן וודאי תמות כאן, לא עוד הרבה זמן, ועדיף ככה - כלומר, כשסוף-סוף תמה המשימה הזו שלה. דליה.


רצף המחשבות מצליף בה עם הרוח כשהיא יוצאת מהמכונית: כיצד נהפכה דליה למשימה, להכרח הזה להישאר בחיים, ולמה, הרי מרגע שהעבירה אותה למוסד יכלה להניח לכל זה, לשחרר, ולפני זה הרי יכלה לצאת מכאן עם דליה, לטוס מכאן אל השמש, אל נגה והילדים. ועכשיו, רגע לפני שתאסוף את נגה משדה התעופה, היא יודעת שלא תתחמק מהשאלה הזאת. אולי לא תישָאל היום, אך ודאי מחר או מחרתיים, הרי נגה תמשוך עוד ועוד את הביקור הזה כדי לשכנע אותה, הרי זו המשימה עכשיו מבחינתה, לדאוג לה. האפשרויות חובטות בה, מכות בבשר הקר, בשפתיים היבשות, המתקלפות, כל הדרך מהמכונית לאולם קבלת הפנים: להישאר או לעזוב, מה תעשה לה שם השמש, וכמה ישמחו אותה הילדים. אבל ברקע עוד עומד הבית שלה, אוסף גדוש ומבולגן של זיכרונות, כל היום-יום של שנים מלאות בדליה, בחיים אִתה, ומול כל זה נכלם האופק הריק של ישראל.


הנה נגה, מבעד לדלתות הנפתחות ונסגרות היא רואה אותה גוררת את המזוודה שלה אל עבר היציאה, לבושה במעיל ההוא, פוך שמונים אחוז נוצות-אווז שקנתה למרות האווז, מדדה אותו בטי-קיי-מרקס בעוד טינה מהנהנת מאחוריה, יוּ קֶאן בִּי שוּר דִיס ווּד קִיפ יוּ ווֹרְם, הָאנִי, לחשה לה אז, כמו מכשפה שמעודדת לעסקה עם השטן, דֵה גוּס אִיז אולְרֶדִי דֶד, אֶנְד יוּ הֶאב אול דֶה וִינְטֶר טוּ סוֹרְבָייְב. דליה הייתה אז במחלקת נעליים, אלה היו איי הבהירות האחרונים שלהן יחד, עוד חיו אז באשליה שאין סיבה לדאגה, שאפשר לתת לדליה לשוטט לבד בקניון גדוש אנשים, ובאמת דליה מצאה אותן אחר כך בקומה התחתונה ליד הקופות ואפילו שאלה, חדה כתער, כמה זמן לוקח לכן למצוא מעיל, הא?


והן צחקו, כי עוד היה אפשר אז לצחוק, הרי המצב היה משעשע, השנינות של דליה ברגעים האלו, לפני שהתמלאו בתהודת האובדן - רגעים או שעות, עוד לא נהפכו לימים שלמים שהיא נעלמה לכל אורכם. אחר כך היו שתיהן מזכירות לה, פורטות לפניה פרט אחר פרט כדי שתיזכר, כל בוקר מתלבטות מחדש היכן לשים את הגבול, כמה אפשר לתת לה להיות עצמאית, כמה לשחרר, וכל ערב אומדות את הנזקים. בכל מקום השאירו לה פתקים עם הכתובת שלהן, בארנק, באוטו, בפינת המראה, כדי שלפחות תדע לאן לחזור, שתבוא הביתה, ובאיי ההכרה הללו סיפרו לה גם מה עוד נכרך בזה - הרעד בגוף, הפחד בעיניים, המבט שבוהה בטינה ולא מזהה. הרי לפעמים גיששה באפלה גם בשעות הנדירות שהשמש זהרה כאן כמו בשמים של ישראל.


הנה היא מנופפת לה בין הממתינים. טינה לא הכינה שלט, רק את העיניים השחורות שלה שלחה אל עבר הבאים, ונגה מזהה אותה, עוברת את כל המרחק עד אליה, וכבר אפשר ללטף לה את הפנים, את הלחיים, להביט עמוק בעיניה, בדיוק כמו שדליה הייתה עושה. כל הנוסעים עוקפים אותן מימין ומשמאל ואי אפשר לבכות עכשיו, וכבר בכתה כל כך הרבה בשנים האחרונות עד שכמעט לא נשאר מה להוציא. כך שהן מחזיקות עכשיו ידיים, משלבות אצבעות קרות - נגה לא הביאה כפפות וטינה רצה מהאוטו בלעדיהן כי חשבה שאיחרה, ועכשיו היא לוחשת לה בשקט, כמעט בלי קול, בואי, סְוִויט-הַארְט, בואי ניקח אותך הביתה.   


בחוץ העברית מזרזפת ממנה כמו מים מברז שצינורותיו קפאו, היי הַאנִי, מה שלומך? זרזיף מקוטע לעבר נגה, שמכווצת כתפיים כנגד החורף הזה שנפל על העולם. הָאוּ ווֹז דֵה פְלַייְט? טינה שואלת, והמילים מפשירות אט-אט את הצינה שאחזה בחלק המוח המוקדש לעברית, כל כך קר אָאוּט דֶר, אַר יוּ רֶדִי? האוטו טיפה פָאר, חמש דקות הליכה אֶנְד וִי אָר אִינְסָייְד, היא מחליפה בין עברית לאנגלית בלי לשים לב, נענית להוויה הזו של הבלבול, וההיזכרות המהוססת במילים מחממת אותה כאילו היא באמצע ריצת משוכות. הנה, אני אדליק את החימום, הוֹ, יוֹר צִי'קְס אָר סוֹוּ רֶד, קַאם לַאב, לֶטְס ווֹרְם יוּ אָפּ אֶ בִּיט, היא שואבת את העברית כמתוך באר, נזכרת כל פעם מחדש בכובד הזה, אבל עוד מעט כבר תצוף בלי קושי בים השפה הזו שלמדה רק כשדליה חלתה, הוֹ סְווִיטִי, אני כל כך שמחה שאת פה.


מאז שדליה חלתה טינה דיברה כמעט תמיד בעברית, ורק מילות החיבה עוד היו נפלטות באנגלית, הַאנִי, סְוִויטִי, דַארְלִינְג. ולַאב, כל פעם שנגה רצתה משהו, כן, לַאב, איך אפשר לעזור? כמו נהגי המוניות האנגלים שקוראים ללקוחות במין רוך אצילי שיש רק לבריטים והופכים אפילו מילה כזו לסלנג, יכולים לשאול נוסעת, יוּ נִיד הֶלְפּ וִיט טַאט, לַאב? את צריכה עזרה עם זה, אהובה?


כמעט תמיד רק עברית, אבל רק עד שלב המוסד. אחר כך הצטמצמה העברית שלה לשעות הביקור, ולשיחות הטלפון עם נגה והילדים, וכל התחלה כזו של שיחה דרשה ממנה מאמץ עילאי, כל פעם מחדש הייתה צריכה לקפוץ למים ולשקוע במקום לצוף. פעם אחר פעם זה קורה לה עכשיו כשנגה מתקשרת ותופסת אותה לא מוכנה - הגמגום משתלט עליה, ודקות ארוכות עוברות עד שזה נעלם, וכעת, באוטו, הגמגום עדיין נמשך, אולי בגלל הקור ואולי בגלל המוות הזה, הצפוי לגמרי ובכל זאת מעלה שאלות.






כשכל זה רק התחיל, עברו חודשים ארוכים עד שטינה הרגישה שמשהו באמת לא בסדר, כי היא הסתירה, דליה, הבינה וטשטשה את זה. זה הגיל! הייתה אומרת, וטינה קיבלה את ההסבר הזה עד הערב שדליה לא מצאה את הבית, בחורף, ולקחו אותה לתחנת משטרה, ופשפשו לה בתיק ובארנק עד שמצאו מסמך ועליו הכתובת שלה, כי טינה עוד לא הכינה לה אז את הפתק ההוא שתחוב בארנק במקום תמונה. ד"ר גדאהבי, שצבע העור שלו הוא בין הצבע של נגה לצבע של טינה, אמר שבדרך כלל נעלם הזיכרון לטווח הקצר ושקורים שינויים רבים, מהירים, יציאה וחזרה מענן האפלה שמשתלט על המוח. אבל אצל דליה הזיכרון שאבד היה כל מה שקרה אחרי שהיגרו. התקפי המחלה היו מקבעים אותה דווקא בישראל, ולא בלונדון, עם השמש, הים, ונגה, שחזרה להיות בת ארבע עשרה, התבגרותה נתקעה, וכל פעם שדליה נעטפה באפלת ההתקף נעלמה האנגלית, וגם לא זכרה מי היא טינה. הייתה מתנהגת כאילו האישה השחורה הזו היא על תקן נהג. הרי למדה אנגלית בשביל טינה, לא ידעה כמעט כלום לפני כן, פֱּלִיז, סוּרי, תֶ'נְקְס, גוּדְבָיי.  


אבל טינה סירבה להשלים עם זה. היא עשתה הכול, כל דבר שאפשר. ניסתה לשחזר לדליה את התקופה שעוד גרו בה שלושתן יחד, כשדליה דיברה אתה באנגלית המתפתחת שלה, קורסים על קורסים, ויזה של תלמידת שפה. בכל דרך ניסתה לאחות לה את הזיכרון. ובאותו השבוע, הקריטי, שפתאום דליה הייתה רק בעברית, טינה התקשרה אל נגה מודאגת, אמרה שהמצב של אימא שלה מידרדר, שדליה מדברת רק בעברית ושכדאי שתבוא אליה, היא פשוט כבר לא יודעת מה לעשות. וככה נגה באה, לתווך בעיקר בין אימא שלה לעולם, כי טינה כבר נמחקה משם כמעט לגמרי.




כשנגה נחתה אז עוד לא תוכנן כלום, אבל מזג האוויר היה יפה והשמש הזכירה את הטיול ההוא שעשו לאגמים בצפון אנגליה, וטינה החליטה שייסעו שוב, ממשיכה לנסות, לא מוותרת, מקווה שהנסיעה המשותפת תעיר בדליה משהו, תחזיר אותה אליהן. ונגה שיתפה פעולה, הסכימה, בעצמה לא זכרה כלום מהטיול ההוא, שנסעו אז, היא הייתה בת ארבע-עשרה, בדיוק אחרי שעברו לאנגליה, הטיול הראשון של שלושתן ביחד, שבוע לפני תחילת הלימודים בבית ספר חדש, עצום, שלומדים בו עד חמש אחר-הצהריים. חודש אחרי שחטפו אותה מישראל, מהשמש, והנחיתו אותה בעיירה ההיא, שהייתה עבורה כמו כפר סבא אבל באנגלית ועם עצים שירוקים רק חודשיים בשנה. היא זוכרת שנכנסה לאוטו עצבנית, זה היה בעיניה כמו טיול ניחומים על הכינרת שאבדה לה, פיצוי על חוף הים, ניסיון של שתיהן לייפות עבורה את המציאות האפורה שהיא נעקרה אליה ככה. רק אחר כך, במרחבים האלה, הרשתה לעצמה להיענות, שכחה את הכעס. קשה לצבור זעם בגוף צעיר כשכפות הרגליים היחפות מדשדשות במים ולא נשמע שום צליל מלבד השכשוך הזה ואוושת הרוח בעלים. אבל את האגמים עצמם היא כמעט לא זכרה, רק את הנסיעה העצבנית צפונה, מקובנטרי והלאה.


ובנסיעת השחזור ההיא צפונה, ארבע שנים לתוך המחלה של דליה, כשנגה באה במיוחד מישראל, שבעה שבועות לתוך ההריון הראשון שלה, הלא מתוכנן, היא ישבה במושב השמאלי לצד טינה, שביקשה שתנווט בעזרת הג'י-פי-אס, כדי שלא ייכנסו לפקקים. הן יצאו ביום שישי בבוקר לסוף שבוע ארוך והייתה אז שמש אמיתית שיכלה לחדור גם מבעד לעפעפיים עצומים, מסנוורת בכל פעם שהתגלתה מבין העננים האלה, שלא עזבו אותה מהיום ששתיהן הגיעו ללונדון ועד שטסה לבדה בחזרה לישראל, שמונה שנים מאוחר יותר. חודש אפריל השתגע אז והפריחה הייתה בשיאה, וטינה נהגה בחולצה קצרה. נגה לא ארזה אפילו חולצה קצרה אחת, לא האמינה בשמש האנגלית. כל שמונה השנים שם ניזונה מכדורי ויטמין די, רק בקיצים בישראל יכלה ליהנות מהשמש וכל ספטמבר הייתה כמו בגמילה ממנה, חודש שלם עד שהתרגלה שוב למעילים האלו, לכל השכבות על שכבות שנעלמה תחתיהן, חסרת גזרה וצורה.


היא השעינה אז את הראש על החלון, ניסתה להיזכר מה זה להיות נערה בת ארבע-עשרה בחסות אחרים, ניסתה להיזכר בשנה הראשונה שלהן כאן, שתי מהגרות, אימא ובת, כמה זמן לקח לה להתרגל לטינה, לקובנטרי, לאנגלית.


הסלולרי הכריז שלפניהן ארבעים וחמישה מיילים על אותו כביש, והיא השתיקה אותו ושקעה באי-מיילים, ב"ווינט", בתחזית מזג האוויר בישראל. ופתאום אימא שלה אמרה בעברית: תראי, נגי, תראי את הכבָשים האלו. טינה שאלה אותה אז, מה היא אמרה, מתעקשת להבין, מתעקשת לנסות להיות חלק מזה. ונגה תרגמה לה, סתם, שנסתכל על הכבשים. נגה פנתה אליה, בנסיעה ההיא, לפעמים, אמרה: אמא, את זוכרת, טינה לא מדברת עברית, זה לא מנומס, ודליה ענתה לה אז, יֶס, דָאטְס רייט, אָיי אֶם סוּרי טינה, אבל מיד השתתקה, כאילו האנגלית הסתתרה לה והיא לא מצליחה להגיע אליה, כאילו משכה בחוטים הלא נכונים, הצליחה לאחוז רק באנגלית ההיא, שלמדה בקושי בתיכון האזורי, ליד מושב מסלול, בדרום. היא סיפרה לנגה פעם, איך הכווינו את כל תלמידי היישוב, העולים מפרס, להקבצה השלישית, לפי צבע העור, שם המשפחה, בלי מבחן. זה שסיימתי תיכון זה נס, היא אמרה אז.


הן שעטו על כביש מהיר, ומכל עבר הקיפו אותן גבעות ירוקות, חֶלְקות חָלָקות מסודרות ומהודקות ועליהן כבָשים עגלגלות, מלאות צמר מלוכלך, וברקע הרים כמעט כחולים. הרכס שלפניהן נראה לה כמו אישה הרה ששוכבת על גבה, ובטנה מאיימת להתפקע.


כשהגיעו לחניון שלפני האגם טינה כיבתה את המנוע, ודליה פתחה את הדלת האחורית ויצאה. נגה שמעה את אבני החצץ מתחככות תחת נעליה. אימא שלה החלה יורדת בשביל המוביל לאגם בנמרצות של אישה בת שישים וחמש, כאילו היא מכירה את המקום, וטינה הוציאה את עצמה מהרכב באיטיות של נשים כבדות גוף, רגל אחר רגל, שולי מכנסי הדגמ"ח שהתרוממו בנסיעה שבו וכיסו את שוקיה השחורות, שאף וריד לא בולט מתוכן, ורק השיערות, שחורות ומתולתלות, כמו כפתורים זעירים, מתעתעות במתבוננים, רגלי גבר כמעט.


נגה הלכה אחריהן. טינה לא נעלה את הרכב וחלון אחד נשאר פתוח למחצה, והיא צעקה לה, יוּ דידֶנְט לוֹק, טינה, דֶה קָאר אִיז אוֹפֶּן, וטינה נפנפה בביטול בידה הימנית, ווֹטְאֶבֶר איז דֶר, תֶ'יְי כֶן טֵייְק, והמשיכה ללכת בעקבות דליה, שכבר הגיעה לשפת המים.


השמש שקעה בין ההרים מימינן, והמים היו חלקים וכסופים כמו מגש, ונגה נמשכה אל המים, כמעט שכחה את אימא שלה, את מצבה. שום דבר באגם לא נראה לה מוכר, לא זכרה כלום מהטיול ההוא כשהייתה רק ילדה. כל כך הרבה אגמים יש בארץ הזאת, ואולי היו אז באגם אחר. בהמשך השביל התגלה ספסל אבן שכאילו הותקן שם במיוחד בשבילן, ושתי הנשים האלו, המבוגרות, נמשכו אליו כמו הגאות לחוף. זה הרגליים, טינה אמרה אז, בגיל הזה כל הזמן חושבים רק איפה לשבת. נגה נשארה לעמוד, נשענה על המעקה והשתדלה לא לחצוץ ביניהן ובין הנוף. משמאלן עמד מעין גזיבו קטן, משושה, עדיין מקושט לחתונה שנערכה תחתיו, אולי יום קודם.


ופתאום אימא שלה אמרה, גוֹרְגֶ'ס, אָבְסוֹלוּטְלִי גוּרְגֶ'ס, והלב שלה ניתר והיא ניסתה לתפוס את מבטה של טינה, שתראה גם היא את העיניים של אימא שלה, את ההצטללות הזאת, את החזרה לעצמה. מתורגלת כבר, טינה לא הראתה פליאה, אמרה רק: יֶס, אִיט אִיז בְיוּטִיפוּל, והאצבעות שלהן השתלבו זו בזו, הלבנות והשחורות, נאחזות אלה באלה כמו בחבל שנזרק להן מראש צוק. נגה התרחקה מהן, הלכה אל העבר האחר של האגם, נתנה להן זמן לעצמן, רגעים יקרים שאין לדעת כמה יימשכו. כמה זמן היא עוד תחזיק ככה, דליה של ההווה, ולא דליה של כפר-סבא, זו בלי טינה ובלי האנגלית, רק שלה.


טינה הזמינה להן שני חדרים בבד-אנד-ברקפסט בעיירה וויט-האבן, והחדר של נגה השקיף אל הים. ביום בהיר אפשר לראות מכאן עד אירלנד, אמרה לה בעלת הבית כשהכניסה אותה לחדר המרווח, ושאלה מתי ירצו את ארוחת הבוקר, ומן החדר הסמוך נשמעו שתיהן מצחקקות כמו שתי מתבגרות. בינה לבין חדר האמבטיה המשותף של הקומה ממסוגר שטר הרכישה של הבית, 1893. טפט צהוב ועליו פסים שתי וערב הסתיר את הסדקים שבקיר.


איפה ישנו אז, בקיץ הראשון? נגה אינה זוכרת. היה להן פחות כסף, הפאונד היה שווה תשעה שקלים, ובכל פעם ששילמה על משהו בשטרות הענקיים האלו, המצוירים, אימא שלה חישבה בדאגה כמה זה היה עולה בישראל. טינה עבדה אז במשטרה, קרימינולוגית שמלווה אסירים משוחררים כדי לגלות מי עלול לחרוג מתנאי השחרור ולפשוע שוב, ובזמנה החופשי עסקה ברפואה אלטרנטיבית, שיאצו, דיקור, צמחים, הוסיפה כך למשכורת. נגה של גיל שלוש-עשרה לא שמעה על כל זה כלום עד שהתחילה האישה הזאת להופיע בביתן יום-יום, וכשנתנה לה בפעם הראשונה לנעוץ בגופה מחטים הביטה בחשש בעטיפות השקופות שלהן, הרגישה כמו שפן ניסיונות ונענתה רק כדי לשמח את אימא שלה. עוד זכורות לה המחטים שטינה החדירה, אחת במרכז המצח ואחת מאחורי האוזן ועוד אחת מכאיבה בין האגודל לאצבע. היא זוכרת את העקצוצים, ואת הניסיון לשכב בשקט עשרים דקות ולהירגע, ואת הכאב החד שפילח את הנקודות כשטינה סובבה את המחטים. מומחה אף-אוזן-גרון אמר שלפחות שבועיים יעברו עד שתיעלם הדלקת שסתמה לה לגמרי את השמיעה, אבל בבוקר שאחרי המחטים היא קמה כמו חדשה, ואימא שלה הסתובבה בבית עם חיוך מאוזן לאוזן.


כשקמו בבוקר דליה עוד הייתה איתן בפוקוס מלא, והן אכלו ארוחת בוקר בחדר אורחים רחב ידיים, עם אח שנדמה שלא דלקה מאה שנים או יותר, ודלתות זכוכית גדולות שפונות לחנייה במקום אל הנוף. המלון עמד על גבעה, ומחלונות חדר האוכל ראו רק מרבדים ירוקים וכבשים. מהחלונות בחדרי השינה, המשקיפים לכיוון השני, ראו את הים, את סופה של אנגליה, ובתווך בין אנגליה לאירלנד, נעוצות עמוק בים, תחנות רוח עצומות, מתכתיות.


אז מה אנחנו עושות היום? דליה שאלה במבטא האנגלי המתקתק שסיגלה לעצמה, שצבע גם את האנגלית של נגה, שקע עמוק בשמונה השנים שהייתה שם עד שסימניו עוד ניכרו בעברית שלה, באיך שהיא מבטאת מילים מסוימות. דליה הביטה בנגה כאילו היא אחראית לטיול ונגה הביטה בטינה, חסרת אונים. טינה שלפה ספר קטן של מסלולי טיול באזור. הָאנִי, דָאזֶן אִיט לוּק נַייְס? היא הניחה לפני דליה את הספר הפתוח, תמונה צבעונית של אגם קטן ובו איים עגולים של עצים ריצדה עבורן מהנייר. ברכב, בדרך לתחילת המסלול נגה ישבה מאחורה, והן דיברו ביניהן כאילו אפילו לא הייתה שם. טינה חתכה דרך הכפרים, ירדה מהכבישים הראשיים. בקצה גבעה אחת, ירוקה, מוקפת הרים כחולים-סגולים כמעט, גדולים, טינה עצרה. הייתה להן מכונית עם גג נפתח והשמים היו תכולים-תכולים מעליהן, העננים ספורים, רכים וצחורים, שמיים שאי אפשר לשכוח, שכמהים להם באי הזה כמו למקווה מים במדבר. הן יצאו החוצה, להשקיף. טינה פרשה לנגה שמיכה ופתחה לה ולדליה כיסאות מתקפלים. הן כבר לא יכלו לשבת על הקרקע, לא לשבת ולא להתרומם. הן שתו תה מהתרמוס שלהן, תה אנגלי, חזק, עם חלב. הן נחו, למרות שהיום אפילו לא התחיל. מתוך רכס ההרים שהקיף אותן נגה זיהתה שוב את התמונה ההיא שראתה יום קודם לכן, אישה בהריון, שוכבת פרקדן, מזדקרת. השמש של אפריל חיממה אותן באופנים שנגה בכלל לא זכרה שהם אפשריים בעונה הזו, והן חזרו לאוטו, ממשיכות.


בחניית העפר של תחילת המסלול שלושתן קשרו חזק-חזק את השרוכים בנעלי ההליכה והתקדמו אל שער הכניסה, שער מתכת קטן בין שני עצים עצומים. משקפי השמש של טינה היו נעוצים לה בתוך התלתלים המקורזלים, יציבים כמו צמר פלדה, אבל שחורים, כמו כשהכירה אותה. רק אמא שלה הייתה כבר אז אפורה, וגם אצלה אניצים לבנים כבר התגלו, מתחבאים בין התלתלים שלה, שיערות קשות, שונות מהאחרות, מסרבות להסתלסל כמו השאר. נחל קטן זרם מימינן והן טיפסו על הגבעה שנבע ממנה, עלו חמש-עשרה מדרגות עד שהתגלה מבין העצים האגם. כל כמה רגעים נגה עצרה לצלם, ניסתה בסלולרי החדש את כל האפליקציות שמשחקות בעדשה ובצבעים, ומהר מאוד איבדה את שתיהן. אולי לא התעכבו כמוה, ואולי הלכו מהר ממנה כדי להיות קצת שתיהן לבדן.


לעצים שם היה קסם מיוחד ואלפי אבקנים צהובים-לבנים הציפו את האוויר וחדרו לה לעיניים, מתחת למשקפי השמש שלה, מעליהם, מכל הכיוונים. כשדליה וטינה כבר הגיעו לגדה שממול, היא עוד השקיפה אליהן מעבר לשני איים קטנים שבמרכז האגם. כמעט בבת אחת נעלמה השמש והשמים התכסו בעננים, והיא נשארה במשקפי השמש רק בגלל הגרגירים שהרוח העיפה לעיניים. הרוח נהייתה קרירה והיא התעטפה בקפוצ'ון. כשהמשיכה להקיף את האגם, נעלמו שתיהן מעיניה, והיא הצטערה שהתרחקה כל כך, הרי רצתה לצלם אותן שם יחד כל עוד אימא שלה אתן, ממש אתן, ופתאום התחיל לטפטף והיא נחפזה אל היציאה.


זה היה מסלול מעגלי, ובקצה העליון של האליפסה היא הלכה לפי השלטים המכוונים אל החנייה, ובגשם המתגבר נראה הכול שונה לגמרי מהמקום שחנו בו. אוטו גלידה קטן עם סככת פח קיבץ תחתיו ארבעה-חמישה אנשים וניגן אותה מנגינה של אוטו-גלידה ישראלי, והגשם כבר נהיה מבול והיא לא ידעה איך תגיע לחניון האחר. היא נעמדה בגשם והרימה יד ועצרה את הרכב הראשון שיצא מהחניון וביקשה הסעה לחניון הבא, ולא ידעה איך בכלל תראה אותו מבעד למסך המים האפרורי. זמן רב כל כך ארכה הנסיעה עד שהיא התחילה לחשוש שמסיעים אותה לחניון אחר, אבל אז נפסק הגשם והיא זיהתה את השער הקטן בין שני העצים הגבוהים. כשנעצרו ראתה את טינה יושבת במכונית ואת אימא שלה עומדת בחוץ, אישה בת שישים וחמש רטובה כולה, וכשראתה את נגה הזדרזה לבוא אליה בצעדים המסורבלים שלה וממש נתלתה עליה וגם התלוננה בעברית: איך את נעלמת ככה? משאירה אותי עם זרים!


למה את עומדת בחוץ, אמא, רטוב, היא אמרה לה, דחסה אותה למושב האחורי. טינה ישבה מקדימה, רגליה פסוקות, עיניה אדומות. היא אמרה לנגה בשקט: איך שהתחיל לטפטף, פתאום בבת אחת היא נלחצה. כל הזמן אמרתי לה שאת מחכה לנו באוטו, אבל - וכשהגענו לא היית, והיא פשוט לא הסכימה להיכנס.


טינה התניעה ונסעה לכיוון חוף המבטחים הלבן שלהן.


היא נוסעת אתנו? אימא שלה שאלה.


כן, בטח שהיא באה, זאת טינה, אימא, זוכרת?


אימא שלה הנהנה בלי טיפת הבנה או זיכרון, וטינה הכניסה את המכונית להילוך. נגה ראתה איך היא לופתת את ההגה בשתי ידיים, והרי תמיד הייתה נוהגת ביד אחת והאחרת על הירך של אימא שלה, ובכל רמזור אדום היו מחליפות ביניהן מבטים. אחר כך אימא שלה התעוררה פתאום. כמה זמן זה נמשך הפעם, שאלה. מהצהריים, טינה ענתה, מיד אחרי שסיימנו את המסלול. דליה נאנחה והשתתקה, ועבר זמן עד שדיברה שוב ואמרה לנגה באנגלית, כיף שאת פה, התגעגעתי, ונגה החזיקה את האצבעות שלה חזק, נאחזה בה כמו שלא נאחזה בה שנים, אולי מאז הילדות, רצתה את אימא שלה גם לעצמה. בדרך דיברו שלושתן על הפגישה הקרובה עם ד"ר גדאהבי, על העברית שמתגנבת ומשתלטת על דליה, ורק על ההצעה של נגה להחזיר אותה לארץ לא נאמרה מילה, כאילו לא עלתה אתמול בעיירה.




מה עם עופר, טינה שאלה שם, כשרק הגיעו ואימא שלה נכנסה להתקלח.


אין שינוי, נגה ענתה, מיעטה במילים, הוא עוד לא השתכנע. ומיד החליפה נושא. חשבתי על זה, אמרה בהיסוס, כמעט בחרדה, שאולי צריך להביא אותה לישראל. שהיא תוכל לתקשר שם עם רופאים, עם אחיות, בסוף נצטרך להביא לה מטפלת צמודה, את לא יכולה להיות אתה 24 שעות ביממה.


טינה שתקה.


אני יודעת שזה קשה לחשוב על זה, נגה אמרה, אבל אולי זה לא רעיון כל כך נורא, הרי את כבר לא עובדת, ומזג האוויר בארץ, גם את תוכלי ליהנות מזה, וכל כך את אוהבת את הים.


לא בא בחשבון, טינה פסקה. מה פתאום לקחת אותה עכשיו ולשים אותה באיזו דירה שהיא לא מכירה בישראל? נגה השתתקה, אף פעם לא הצליחה להזיז את טינה מההחלטות שלה. נשאר אז רק להתלבט מה היא עצמה תעשה, איך תשאיר את שתיהן ככה.




 בדרך מהאגם הביתה, כשטינה הלכה לחפש שירותים במסעדה לצד הכביש, הן נשארו לבדן, היא ואימא שלה. נגה רצתה לבכות לה קצת, אבל החזיקה את עצמה, הרי אימא שלה מאבדת את הזיכרון, את הכול בעצם, ומה כבר עובר עליה בחודש הזה, הרי הם לא הזוג הראשון שנוחת עליו היריון לא צפוי. אבל אימא שלה הרגישה, הסתובבה אליה ושלחה לתוך עיניה מבט עמוק שאי אפשר להעביר בסקייפ מיבשת ליבשת, גורמת לה לדמוע תוך שניות.


איך את? שאלה כמו שלא שאלה כל כך הרבה זמן.


לא יודעת, נגה ענתה לה, הכול עוד לא ברור.


הוא עוד ישתכנע, דליה אמרה, הכל יהיה בסדר.


טינה חזרה והתקרבה אליהן, ודאי צפתה בהן קודם מרחוק. פשפשה בתיק ושלפה חבילת טישו קטנה והושיטה לנגה ואמרה שאם הן כבר פה, אז למה שלא יאכלו משהו, דֶר אִיז נָתִ'ין לַייְק שוֹקְלֶט אָפְטֶר אֶ-גוּד קרָיי, אמרה ומשכה את שתיהן פנימה. הן הזמינו שלושה קינוחים ענקיים, מוס שוקולד, ניו-יורק צִ'יז קֶייק וטירמיסו, הרים של קצפת בסירופ שוקולד מסביב, וצחקו כששלוש הצלחות התחסלו, ונגה רצתה שהכול יישאר כך, במתיקות הזאת, ושאימא שלה תישאר אתה ככה תמיד או לפחות עד שבאמת תזדקן, הרי היא בקושי בת שישים וחמש. תישאר עד שעופר והיא יתפייסו והמשפחה הקטנה שלהם תחזור למסלול ותמשיך הלאה.



הנסיעה משדה התעופה שבצפון מערב לונדון לקובנטרי נמשכת בדרך כלל שעה ורבע, אבל עכשיו הכבישים ריקים וטינה טסה עליהם במהירות של 80 מייל לשעה, כאילו אינה על סף העשור השמיני של חייה. בעברית מעורבבת באנגלית, במבטא המיוחד שלה, בקולה העמוק, הנמוך, היא מספרת לנגה כמעט על הכול ומתחמקת מהנושאים הקשים, שריפה או קבורה, אנגליה או ישראל. ונגה מהנהנת, לא מרוכזת, מביטה בחלון, מנסה להמיר מיילים לקמ"שים, מופתעת ששכחה, הרי שנים נהגה כאן ככה, בשלג כמו זה שמתחיל לרחף סביב הרכב. וטינה אומרת פתאום בקול רם, אֶקְסֶלֶנְט! הִיר אִיטְ סְטָרְטְס אֶגֵין, שום בְּרֵייְק לא נותן לנו, השלג הזה, השנה, אִיט אִיז אָנְבִּילִיוָיבֶּל, אני לא ראיתי סוֹמְתִ'ין לָייְק דִיס איזה פִיפְטִין יירְז.


הן מגיעות לקובנטרי וטינה מחנה את המכונית מול הבית ושתיהן משתתקות רגע לפני שיצאו אל הקור, יצעדו את עשרת הצעדים עד הדלת. טינה נושפת לתוך כפות ידיה לחמם אותן, שולפת מן הכיס הצדדי של המעיל את מפתחות הבית, אבל מתברר שהדלת בכלל לא נעולה. זגוגיות המשקפיים של טינה מתכסות באד, הפרשי הטמפרטורה בין החוץ לפנים קיצוניים כל כך, ורגע ארוך טינה מגששת בפנים כעיוורת עד שהיא מוצאת קולב פנוי ותולה עליו שלוש שכבות בגדים, ונגה כמוה, מתפשטת ותולה וגם חולצת את הנעליים, כמו שעשתה שמונה שנים בטקס הזה במבואה הקטנה של הבית. כמה זמן נדרש לה בארץ להתרגל שוב לא להוריד, להיכנס לתוך פנים ביתם של אנשים עם כל מה שהביאה מבחוץ.


הֶאב אֶ סִיט, דָארְלִינְג, אני אכין לנו תה, טינה כמעט מושיבה אותה בשתי ידיה אחרי שכבר התחילה ללכת אחריה למטבח, ונגה מצייתת, מתיישבת על אחת משתי הספות שנקנו אחרי שטסה לישראל, שתיהן כחולות, שמורות היטב, אין שני ילדים קטנים בבית שמורחים עליהן שוקולד השחר או במבה. חוץ מהספות כמעט שום דבר לא השתנה: על המדף שמעל לאח, בין אלבומי התמונות, ניצבת תמונת חתונה, לא שלהן - מעולם לא התחתנו, הטפסים הרתיעו אותן - אלא שלה ושל עופר, היא בשמלה תכולה זוהרת ומתריסה, והוא בחולצה לבנה, אלגנטית אבל לא חולצת כפתורים, אימא שלו כמעט השתנקה כשראתה מה בחר לחתונה. לא היה ברור מה קשה לה יותר, התכלת של שמלת הכלה או מראה הבן שלה בלי חליפה ועניבה, או איך שהכול התגלגל כל כך מהר. ומה הפלא בעצם, הרי רצו להספיק אותה, את דליה, רצו לנצח את הזמן.


לא עופר הציע, לא נגה: ההחלטה התגבשה כמעט במשותף, כל ארבעתם. נסעו אז לחוף תל ברוך, לא רחוק מהמקום שטינה ודליה נפגשו בפעם הראשונה, ופתאום, ברגע של בהירות, דליה התחילה לתאר את החתונה שתהיה להם, איך תיראה החתונה הזאת, דמיינה לעצמה בקול רם את האירוע שלא תהיה בו, הרכיבה להם חתונה שעוד לא נהגתה אפילו כרעיון, וודאי לא כהצעה מעשית, הוסיפה עוד ועוד פרטים, ובעיקר הציבה את עצמה ביניהם, הנכיחה עצמה שם, מתוך ההווה המדומיין הזה, מבנה לעצמה מקום בחתונה דווקא מתוך הויתור, המציאות הזו, הידיעה הברורה על מחלתה. על החוף היא סיפרה להם איך תברך אותם ומה תלבש, ואיך יעמדו שתיהן, היא וטינה, לצד הוריו של עופר, במעין חופה-לא חופה, כי שום רב לא יהיה שם, וגם לא שבע ברכות. אפילו בחרה את השיר שלמנגינה שלו היא תרקוד עם טינה, יכבשו שתיהן את הרחבה בברכיים המתפרקות שלהן, ירקדו כמו שתי קשישות מטורללות, ככה אמרה, ובדיוק כשהגיעה אל תיאור הקינוחים, חלביים-מתוקים ולא פרווה כי זאת תהיה חתונה צמחונית, בדיוק אז, בפונדנט השוקולד וגלידת הווניל, הגיעו הגלים עד אליהם כאילו התכוונו להציף את הסככות ולסחוף אתם בדרכם חזרה לים את סוכת המציל. מיד הזדרזו לאסוף הכול, את השמיכה שישבו עליה ואת הכיסאות המתקפלים, וכשארבעתם מדדים אחורה, הרחק מקו המים החדש, טינה הוסיפה פרטים, אמרה איזו חליפה תלבש, איזו עניבה, איך תיראה כמו חתן יותר מעופר, והוא המשיך בחיוך, כן, אני בכלל רוצה להתחתן באיזה מכנס דייגים מקומט וחולצה פשוטה, כמו באירועים בקיבוץ, ונגה הוסיפה משלה, השתלבה גם היא בתמונה המדומיינת, ואני, אני בכלל אלבש שמלה בכל צבע חוץ מלבן, אולי כחול, או ירוק, או כתום, משהו אחר, ודליה חייכה ואמרה, כי את באמת משהו אחר, ואימצה את נגה אליה ושאלה את כולם, נו, אז מה אתם אומרים? השבוע? כל עוד אנחנו עוד פה! וטינה הביטה בדליה ואחר כך בעופר, ועופר משך אליו את נגה ואמר, למה לא? השבוע! ונגה, כל-כולה חול ושיער רטוב, תמהה בקול רם, מה השבוע, השתגעתם? נפלתם שלושתכם על הראש! אבל בדרך מהסככות לטיילת עופר כבר התקשר לקיבוץ ולאימא שלו, וככה קבעו להתחתן עוד שלושה ימים על הדשא מול חדר האוכל. מהחוף והטיילת המשיכו לדיזנגוף לחפש לנגה ודליה שמלות, ובחנות מעצבות, כשדליה ראתה את עצמה במראה לבושה בשמלה שחורה ארוכה, בבת אחת היא נעלמה להם, שכחה. בהתה בהן ובעצמה ולא הבינה, וראו בעיניים שלה את האימה, ובתוך הרגע הזה הכול נהיה עוד יותר דחוף, תמריץ שמניע אותם להספיק אותה, את דליה.


ועכשיו כשנגה שותה מן התה הזה עם מעט חלב וסוכר, בכלי חרסינה משוק עתיקות לונדוני, עדיין אי אפשר להתרגל להעדר שלה, לא רק העדרה של הנפש אלא הגוף עצמו חסר, וכמו בשבעה-לא-שבעה הן יושבות שתיהן ומעלות זיכרונות, מתרפקות על העבר הקרוב-רחוק. פחות משנה דליה הייתה במוסד, הרי בקיץ עופר ונגה עוד התארחו אצלן עם הילדים, ובאחת השעות הנדירות ההן דליה עמדה עם שני הקטנטנים בחצר ושיחקה אתם מחבואים או תופסת, או שהם נאחזו בבגדיה כאילו התכוונו לטפס, והיא, איתנה, תפסה את שניהם כמעט במותניים, את אוהד על רגלה הימנית ואת רותם על השמאלית, והתהלכה עם שניהם בחצר כמו ענק אגדי, מעבירה משקל מרגל אל רגל ומשמיעה קולות עמומים מעומק החזה, ורותם בת השלוש מצטווחת מאושר, סבתא דליה מפלצת! סבתא דליה מפלצת! והיא נענית להם, נכון! שואגת, ותיכף אני אוכל אותכם, אאעעההה! והשניים מתירים את ידיהם, מזנקים מרגליה והלאה, בורחים, מסתתרים בחצר העצומה הזו, המוריקה, כזו שבחיים לא יוכלו להרשות לעצמם בתל אביב.


ואחר כך, כשדליה שכבה לנוח על כיסא הגן ועצמה את עיניה, התקרבו השניים אל סבתם, בחנו בהנפת יד מעל לעיניה אם היא אכן ישנה, לחשו לחישות זוממות לפני שהניחו על מצחה נמלה פצפונת או טפטפו דרך צווארון החולצה שלה טיפות מים שהביאו מברז הגינה הדולף, ובבת אחת היא התעוררה והספיקה לתפוס אותם בחולצותיהם, את שניהם יחד או רק אחד מהם, וגזרה עליהם את העונש הנורא מכולם: דגדוגים מבית השחי עד המותניים. הייתה מדגדגת ומדגדגת אותם עד שהיו מתחננים שתפסיק, מתחננים בצחוק משוגע כמעט עד דמעות, ומתוך הבית הם צפו בהם, טינה ונגה ועופר, מוקסמים ומודאגים – רק שלא תאבד פתאום מול העיניים של הילדים.




שלוש פעמים טינה ממלאת להן את קנקן התה, ומוזגת חלב, ומוסיפה סוכר, ונגה רצה הלוך ושוב לשירותים, אך לפני הקנקן הרביעי היא אומרת, די טינה, אני לא יכולה יותר לשתות תה. וטינה מביטה בה ומכה קלות על מצחה בתנועה משעשעת, יֶס, יֶס, אֶקְסְקְיוּז מִי, וקמה, ונגה שומעת אותה פותחת את המקרר, מחטטת במגירות, ולא שואלת מה את מביאה, היא כבר מנחשת, משועשעת, ובינתיים היא מתקשרת אל עופר, זו השעה שהוא משכיב את הילדים לישון, ועד שטינה תחזור עם שתי בירות צוננות אוהד כבר לקח את המכשיר מעופר והוא שואל, איפה סבתא טינה? אני רוצה לספר לה מה עשיתי בגן, ונגה שואלת, ולי אתה לא רוצה לספר? מיתממת, ואוהד לא מתייחס, שואל שוב, איפה היא, איפה היא? ונגה מעבירה לטינה את הסלולרי וחוזרת לשבת על הספה בישיבה מזרחית בלי נעליים, כמו שתמיד ישבה כאן, וטינה מחייכת אל בנה דרך הטלפון, באמת? כזה גבוה? וואו! ופתאום העברית שלה מושלמת לגמרי, לא מאבדת מילים, לא מחסירה, ונגה משתוקקת לשמוע ומבקשת מטינה, שימי על רמקול, וטינה מביטה בה, על מה? סְפִּיקֶר, יוּז דֶה סְפִּיקֶר, היא אומרת, וטינה מהנהנת לתוך השפופרת: רגע חמודי, רק שנייה, ומושיטה לנגה את המכשיר, סְפִּיקֶר, איזה ספיקר בראש שלך, ובהקלקה אחת הן שומעות את אוהד וברקע את רותם, נו! נו! תביא לי גם! אני רוצה לדבר עם סבתא גם! סבתא טינה, סבתא טינה, גם אני יכולה לבוא אלייך? נשמע קולה של רותם רם וברור, כאילו הצליחה לגנוב מאחיה את המכשיר, וטינה אומרת, בטח, בטח, בקרוב אתם תבואו, או שאולי אני אבוא אליכם? מה את אומרת, רותמונת, שאני אבוא לתל אביב? ורותם משתתקת לרגע, נשימותיה מהמרוץ לטלפון נשמעות לפני שהיא שואלת בקול מתוק מחשש, וסבתא דליה כבר לא תבוא אף פעם, נכון?


טינה מביטה בנגה, עיניה גדולות, פעורות, עצובות.


נכון, מתוקונת, סבתא דליה כבר לא תבוא, אף פעם.


ורותם אומרת לה, זה מאוד עצוב, סבתא טינה, את בטח עצובה מאוד, אני אגיד לאימא שתיתן לך חיבוקי גדול ונשיקה, ונגה עונה לאוויר והקול שלה רועד קצת, אני אתן לסבתא חיבוקי ענקי, ואת מבטיחה לתת גם לי חיבוקי גדול כשאני אחזור הביתה? ורותם עונה, כן, אבל הטלפון נחטף שוב, וה"כן" שלה רחוק, דוהה, כי אוהד כבר חוזר לספר על מגדל הקוביות שבנה בגן, ועל כל הסופגניות שאכל, ועל הריקוד שהכינו לחנוכה, זה עוד שבוע, הוא מזכיר לטינה, את זוכרת? זוכרת, חמוד, זוכרת, וכבר גומלת בלבה החלטה לבוא לישראל תיכף ומיד, הרי הילדים בחופשה, ואחר כך כבר תחשוב מה תעשה הלאה. וכשעופר מפסיק סוף-סוף את העברות הטלפון מיד ליד ונגה מחזירה את המכשיר אל אוזנה, טינה הולכת למטבח להביא עוד בירה, ועד שהיא חוזרת לכורסה שלה נגה כבר גמרה לדבר. הסלולרי מונח על הספה, כמעט נופל לרווח שבין שני המושבים, והעיניים של נגה אדומות-אדומות, וטינה מביטה בה ואומרת ברוך, נָאוּ נָאוּ, לַאב, אִיפְ יוּ סְטָרְט וִיט דוֹאְז טִירְז אָיְי ווִיל הַאב טוּ ג'וֹיְן יוּ, והיא מרימה את עצמה לאט מן הכורסה ועוברת לשבת לצד נגה על הספה הגדולה, מועכת בכובד גופה את הכרית התפוחה ומסמנת לנגה, בואי, ונגה נמשכת אליה ומוצאת את המקום ההוא שלה בין הכתף של טינה לחזה שלה, שם היא מניחה שוב את ראשה וכבר אין דמעות, די בקִרבה הזאת. וכמעט היו נרדמות שם שתיהן, אלמלא צלצול הסלולרי של נגה, שנשמע עמום, רוטט, מתחת לטינה, שנאלצת שוב לקום, לפשפש מתחת לישבנה.


ובזמן שנגה מרדימה בטלפון את בתה, טינה עולה לקומה השנייה, מציעה את המיטה הישנה של נגה, מניחה שמיכה נוספת על כיסא לצד המיטה ומחכה שם, מקשיבה לקולה של נגה שעולה אליה דרך המדרגות, מקשיבה לעברית, עברית של אימא לילדים קטנים, עברית שגם אותה היא למדה מהר, הייתה חייבת ללמוד. ואיזו עברית לא הצטרכה ללמוד, תודה לאל, היא חושבת, העברית של בתי החולים, העברית של המחלה והתרופות, העברית הקשה של הדעיכה, של המוות.


את העברית הזו, המיוחדת, של הקטנטנים, היא רוצה לקחת אתה עכשיו אל נגה למטה, משתוקקת להשכיב אותה במיטה כמו ילדה, כמו שני הנכדים שלה, שלא ראתה מאז הקיץ, רוצה לספר לה סיפור, לברוא לשתיהן מציאות כזו שבה דליה עוד שם, וכשהיא יורדת לאט ובזהירות מדרגה אחר מדרגה היא כבר מתכננת לומר לה, אפילו שנגה עוד לא ניסתה ממש לשכנע, שמחר על-הבוקר תזמין טיסה לישראל, שנגה תוכל לעזור לה לארוז ולשלוח חלק מהדברים לארץ ולתרום את השאר, ובמדרגה האחרונה היא כבר מתחילה לחשוב איפה תגור שם, הרי לא תישאר אצלם, אולי תחפש דירה לידם, דירת חדר או שניים, מה היא צריכה בית כזה גדול, רק אותם היא צריכה, ואת השמש, ואחר כך כבר ימצאו איך להסדיר את זה, עם ויזה או עם אשרת שהייה. אבל כשהיא מגיעה לסלון, כולה כבר מוכנה עם הבשורות, נגה מכורבלת בשמיכה שכיסתה קודם את גב הספה, עיניה עצומות ונינוחות, בקבוק הבירה שלה כמעט מלא, וטינה מסתכלת עליה, מתיישבת, שותה את הבירה של נגה עד תום, מתלבטת רגע אם להעיר אותה או לתת לה לישון שם, והשעה מאוחרת, בדרך כלל היא עצמה כבר במיטה, כמה חסְרה לה נוכחות נוספת בבית. היא מחייכת אל נגה הישנה, שאולי חולמת עכשיו על מגדלי קוביות או על סופגניות, ומקרוב-מקרוב היא לוחשת לה, בואי, סְווִיט הַארְט, קָאם, לֶטְס טֵייְק יוּ טוּ בֶּד.