Niva Yosef (Israel/France) was born in Tel- Aviv, Israel.  She studied French classic and modern literature and theatre in France: Strasbourg and Paris. She is also a theater artist. Her first book "Coffee flavored Europe" was published at Hakiboutz Hameuchad at 2008.  Her second book "Anis from Nancy" was published at the same publisher, - 2015. Yosef’s novel was published in 2017.





(Opening of the novel)

Some dates are engraved in our mind. Chiseled forever. You remember the exact moment when you were being informed about the fatalist event. Where were you? The movement of your body, what was around you?

What did you do in the moments that followed this dramatic announcement? The colours that wrapped you. Were there rays of lights caressing your face when you heard the message, or grey sky covered by rainy clouds on a late afternoon?

November 2015 Paris

Line 96. Natalia was going on a bus towards the metro Parmentier. In the 11th district of Paris.

It was crowded with passengers tired from the passing day. They were huddled one to another. When the bus crossed a little bridge, there installed an uncomfortable silence.

It was possible to perceive tunes of flower buckets next to lightened candles lying by the bridge.

People preferred not to look at each other. Instead, they starred at the flowers already tinted in the shade of the night of 6 pm.


Shell, I leave at this stop? My legs will take me to that place...she didn't dare to pronounce its name. Just said it in her heart, struck her with a sharp sensation.

No, I can't. It looked as if one person thought like her, he wanted to get off at the same stop, and then regretted it.

Finally, she left two stations after. The bus stopped in front of a small shop. She looked at the glittering decorations of the showcase window for the upcoming Christmas.

It seemed that they waited patiently for someone to be interested in buying them.

This time nobody had the mood for ornament.

The owner of the shop, who looked of an Asian origin, greeted her when she entered the bazaar housewares store

The tiny bulbs blinked in various lights didn't tempt anyone. They stayed abandoned on the shelf.

One man wearing a green scarf examined the French flag in red, white, and blue, suspended on the window.

"Would you like to buy it, Sir?" asked the seller.

"Yes, I would be interested if you had it even in a bigger size."

Natalia bought, after some hesitation, a scent burner. She smelled a perfume's oils placed next to it.

She didn't like the smell; it was too common to her taste.

"Don't you like these lightened coloured bulbs for Christmas?

Asked her the merchant, as he handed them to her.

"No, thank you."

"I am selling it for only 4 Euros, and maybe still you would like to have it." He insisted.

"I don't celebrate Christmas," she wanted to answer him. She chose though not to respond.

Anyhow, there was no place for celebration. Even the man with the green scarf bought only the flag. He didn't take a look at the shiny, lightened bulbs.

Winter landed all of a sudden on the city and its inhabitants.

A week ago, Paris was still loaded with an ongoing somnolent air of a prolonged autumn. There was no need for a hat or a scarf.

It seemed that much longer time, much longer than a week, had separated between before and after.

Before the horrendous attacks that divided the city and sliced her joyful, open heart. And after, the consequences of the deep bleeding wound.

As a script of a horror movie that turned out to be true. Where time loses its grip on reality.

What happened to the people? Their faces shrank to bitter green, grey lemon.

A thought crossed her mind as she was looking at them when she took the elevator of metro Abbesses in the 18th district of Paris. The lift kept going up in the same daily routine. Minute after minute taking people in the usual monotone rhythm from the bottom of the city to the vivid, animated streets of the old quarter. The characters that stood with her in the elevator had emotionless facial expression. Their body posture seemed frozen. She wanted to wake them up with an imaginative magic stick and shake them.  As she left the metro, she went right into the square with many stalls festively decorated.

"They didn't renounce on it, darling," she heard a woman mumbling in the ears of her husband.

The ornaments lightened the round square that scented of mulled wine fused with delightful flavour of the chestnuts. From childhood, Natalia loved chestnuts, and she remembered that once in a visit to Paris when she was twelve, she ate at her parent's friends too many of them, till her stomach started aching. Now she inhaled with pleasure their aroma. A chilly wind was blowing from somewhere, and her exposed head was hit by the cold.

Beautiful wool hats displayed in a stand on the square's corner caught her attention. She hesitated between the red hat with the flower and the flat plaid cap. Which one fits her better? The intense red, perhaps, as the mulled spicy wine boiled in the big huge cooking pot, right beside her?

The salesman stared at her astonishingly when she was trying few hats. Decisions for her could be strenuous. There are always few options, and she has to choose only one.

It could take a few long minutes of unwillingness, what was best for her, and maybe she should cancel what she has already picked. Sometimes there was not much to do. And one should jump into the deep water without overthinking. To start swimming, even if it is in a whirlpool, was her decision.

"I will take the red hat with the flower."

"To pack it for you" "There is no need. I will wear it immediately."


November – opening of the novel


Translated by the writer








יש תאריכים שנצרבים בראשינו, נחקקים לעד. אתה זוכר בדיוק את הרגע בו נודע לך על האירוע הגורלי. היכן היית, את תנועת גופך, מה היה מסביבך. מה עשית באותן דקות שליוו את הידיעה הדרמטית. אפילו את הצבעים שעטפו אותך. האם היו אלה קרני שמש שליטפו את פניך בשעה ששמעת את הבשורה או שמיים אפורים מכוסים בענני גשם בשעת אחר צהרים מאוחרת





נובמבר 2015 פריס קו 96



נטליה נוסעת לכיוון מטרו פרמנטייה, ברובע ה־11 בפריס. האוטובוס גדוש בנוסעים. עייפים מהיום שעבר, מצטופפים זה בצד זה. כשהאוטובוס חצה גשר קטן השתררה מעין דממה מעיקה. בצד הגשר ניתן היה לראות ערמות זרי פרחים מונחים על יד נרות דולקים מהבהבים בדומייה. האנשים העדיפו לא להסתכל זה בעיני זה אלא כבשו מבטם בפרחים שכבר נצבעו בצבע הלילה של שש בערב. ארד בתחנה הזאת? רגלי ייקחו אותי מאליהן לאותו מקום. לא העזה לומר לעצמה את שמו. רק הגייתו בלִבה פילחה בה תחושת כאב חדה. לא, אני לא מסוגלת, חשבה לעצמה. נדמה היה לה שאיש אחד חשב כמוה ורצה לרדת באותה תחנה וברגע האחרון התחרט.


לבסוף ירדה שתי תחנות אחר-כך. האוטובוס נעצר מול חנות קטנה. היא התבוננה בקישוטים המנצנצים בחלון הראווה לחג המולד המתקרב. דומה שהם המתינו בסבלנות למישהו שיתעניין בהם ואולי יקנה אותם. הפעם לא הייתה להם דרישה. המוכר שהיה ממוצא הודי בירך אותה לשלום כשנכנסה לחנות כלי הבית. הנורות המיניאטוריות הצבעוניות המנצנצות בשלל אורות לא פיתו איש והן נותרו מיותמות על המדפים. גבר אחד בצעיף ירוק בחן את הדגל הצרפתי באדום־כחול־לבן שהיה תלוי לראווה. הדגל נראה לך"? שאל


המוכר. "כן אדוני, אני מעוניין אפילו במידה גדולה יותר"


נטליה קנתה אחר התלבטות קלה מבער קטן לנרות. הריחה את השמן הקטן שעמד ליד השמנים האחרים. הריח היה זול מדי לטעמה. "את לא רוצה את האורות הזרחניים האלה לחג המולד"? דחף לה המוכר את החבילה ליד.



"לא תודה."


"אני מוכר רק בארבעה יורו, אולי בכל זאת," התעקש.


אני לא חוגגת את חג המולד," רצתה לענות לו אך בחרה שלא להגיב. בכל מקרה לא היה מקום לחגיגה. גם הגבר הצרפתי בצעיף הירוק קנה רק את הדגל ואפילו לא העיף מבט בשרשרת הנורות המבהיקות.


החורף נחת על העיר ועל תושביה. רק לפני שבוע פריס הייתה מלאת אוויר רדום ורך של סתיו מתמשך. לא היה צורך בצעיף או בכובע. נדמה היה לה שזמן ממושך, הרבה יותר משבוע, הפריד בין לפני ואחרי. לפני הפיגועים המחרידים שחצו את העיר ופצעו את לבה הנהנתני והפתוח ומה שקרה בעקבות החתך העמוק, כתסריט בלהות שהתגשם שבו הזמן מאבד את אחיזתו מהמציאות.


פני האנשים התכווצו לכדי לימון ירקרק אפור, הרהרה בעודה מתבוננת בהם במעלית של מטרו אבס ברובע השמונה עשרה. המעלית טיפסה מעלה בשגרה שלה היומיומית. דקה אחר דקה מעלה אנשים בקצב קבוע ומונוטוני מתחתית העיר לרחובות השוצפים ומלאי החיים של הרובע העתיק. פני הדמויות שעמדו יחד אִתה במעלית היו חתומות ושפת גופם מאובנת. היא רצתה להעיר אותן בשרביט קסמים דמיוני ולנער אותן מהקיפאון. כעת יצאה לכיכר שהייתה עמוסה בדוכנים קטנים לקראת חג המולד.


 "הם לא ויתרו על זה יקירי," שמעה אישה ממלמלת באוזני בעלה. הקישוטים האירו ברכּות את הכיכר העגולה שנדף ממנה ריח יין חם משכר נמהל בניחוח המענג של הערמונים המתפצחים. מילדות אהבה ערמונים וזכרה שבביקור שלה בעיר כשהייתה בת שתים־ עשרה אכלה מהם יותר מדי אצל אחד ממכרי הוריה עד שבטנה התחילה לכאוב. עכשיו שאפה בהנאה את ריחם. רוח מקפיאה נשבה משום מקום וראשה החשוף קיבל מכת קור.



כובעי צמר יפים שהוצגו בדוכן קטן בפינת הכיכר לכדו את מבטה. התלבטה בין כובע צמר אדום עם פרח ובין כובע קסקט משובץ. במה תבחר? באדום העז, אולי כצבע היין החם המתובל המתבשל בסיר הגדול בדוכן הסמוך.


אחרי שהמוכר הביט בה בעיניים תמהות כשהתעקשה למדוד כמה כובעים, לא יכלה להחליט איזה צבע הולם אותה יותר .החלטות עבורה זה דבר כואב ומייסר. יש תמיד כמה אפשרויות וצריך לבחור באחת. אפילו החלטות קטנות יכולות להימשך דקות ארוכות של התחבטות, מה הכי נכון וכדאי עבורה ואולי לבטל את מה שכבר קבעה קודם. לפעמים אין מה לעשות, צריך לקפוץ למים העמוקים בלי

להתלבט יותר מדי. להתחיל לשחות אפילו בתוך המערבולות אם זה מה שבחרה.



 "אבחר באדום עם הפרח"






"אין צורך. אחבוש אותו מייד"